שתי גישות עיקריות מאפיינות את היישום של תיאוריות פסיכולוגיות בחינוך: יישום המתייחס באופן כללי לתחום הדעת ויישום חינוכי המתייחס באופן ספציפי לתחום הדעת והפעילות בו. הגישה המכלילה של יישום בתחום הדעת מנסה לגבש תיאוריה קוגניטיבית כללית או מוכללת ומיומנויות קוגניטיביות כלליות אחרות אותם ניתן ליישם גם בתחומי דעת שונים . הגישה של יישום ספציפי לתחום הדעת מנסה להתאים תיאוריות קוגניטיביות באופן מובהק לתחומי דעת כגון מתמטיקה או הבנת הקריאה. הגישה הספציפית המתואמת לתחומי הדעת נעשתה שכיחה הרבה יותר מאשר הגישה המוכללת , אך היא נכשלה בגיבוש מודל מאוחד של למידה והוראה. המאמר מתאר ניסיונות אמפיריים שונים לחזור וליישם תיאוריות פסיכולוגיות כלליות יותר תוך התייחסות לתיאוריה קוגניטיבית מאוחדת הנקראת Theory of successful intelligence –אינטליגנציה מצליחה מעבר ל- IQ . המאמר מאיר העיניים נכתב ב2008 ע"י פרופסור רוברט סטרנברג מגדולי המומחים בפיתוח החשיבה והמיומנויות הקוגניטיביות בחינוך .(Sternberg, Robert ).

במאמרו, דייויד ה. ג'ונסן (David H. Jonassen), משלב תיאוריות עכשוויות רווחות לידי תיאוריה אחת, הרמונית וקוהרנטית, של למידה כפעילות. לעומת תיאוריות הרואות בלמידה תהליך פשוט של צבירת ידע או של שינוי התנהגותי, טוען ג'ונסן כי למידה הינה תהליך של הקניית משמעות, תהליך בעל טבע חברתי מובהק, שכן מתבצע על רקע התרבות וההיסטוריה בהם לוקח האדם חלק. כל פעילות מורכבת מכמה תתי- מערכות: תת- מערכת של ייצור, בה הכוונה מאחורי הפעילות רוקמת עור וגידים. תת המערכת השנייה הינה הצריכה, בה היחיד שוקל את הפעולה תוך התייחסות לקהילה הסובבת אותו. תת- מערכת נוספת היא זו של ההפצה, הקושרת בין מושא הפעילות לקהילה על ידי הגדרת חלוקת עבודה. תת המערכת האחרונה אליה מתייחס ג'ונסן היא ההחלפה, הכוללת את יוזם הפעולה והחוקים המגבילים פעילותו, כמו את הקהילה עמה בא במגע. תיאוריית הלמידה הפעילות כהבניה מספקת לנו עדשה אלטרנטיבית לבחינת תהליך הלמידה. במקום להתמקד בידע אותו צובר היחיד, תיאוריה זו בוחנת את תהליך הלמידה לאור הפעילויות בהן משתתפים האנשים, אופי הכלים המשמשים אותם בפעילויות אלו, היחסים בין המשתתפים, המטרות והכוונות של הפעילויות ומושא הפעולות ותוצאתן. בכך פורשת עבורנו תיאוריית הפעילות ביסוד הלמידה יריעה רחבה להבנת תהליך הלמידה.

מחברי המאמר סבורים כי קצרה ידה של הפדגוגיה כיום להכיל את יחסי הגומלין בין לומדים, בסיס ידע ורכישת תחום דעת וכי הפרדה הדידקטית בין יחיד וסביבת הלמידה היא לעתים מלאכותית וחסרת תוקף. בניתוח תהליכי למידה כיום יש להכיר בחשיבותם הגוברת של תחומי הפסיכולוגיה הסביבתית, תודעה מצבית, תודעה מבוזרת ותיאוריות המעורבות הפעילה המוכיחות כי יכולות וכישרונות צומחים בהקשר לסביבה לימודית מפרה המאפשרת התנסות מצבית ולא רק תוצר של למידה יחידנית וכישרון. כלומר, הלמידה המשמעותית כיום היא מצב של זרימת מידע בין לומדים ובין הסביבה התרבותית-חברתית הרלוונטית. כיתות הלימוד אינן רק מרחב לפיתוח הכישרון והיכולות, אלא מרחב תרבותי דינאמי שמאפשר לתלמידים והלומדים לגבש את תודעתם ותבונתם תוך כדי אינטראקציה עם הסביבה המשיקה הרחבה יותר ( Sasha Barab , Jonathan .Plucker ).

למודל ההתפתחות של ויגוצקי ולמגוון הרעיונות שלו יש השלכות חשובות לתפקיד המורה. המורה אחראי על הלמידה הפורמלית כך שתיעשה בדרך הנכונה, תוך כדי שילוב נבון של הישגי ההתפתחות הספונטנית והתחשבות באפיונים הייחודיים, לפעמים אף המוגבלים, של הלומד. כתביו של ויגוצקי מציגים גישה רלוונטית, ברורה ואופטימית להוראה וללמידה.מושג חשוב בתורתו של ויגוצקי הוא "טווח ההתפתחות הקרובה". לפער בין רמת ההתפתחות הנוכחית של הילד ורמת ההתפתחות שהוא מפגין בעת שניתן לו סיוע מהמבוגר. ההנחה היא שאם רוצים ללמוד על היכולת של הילד, אי אפשר שנגביל את עצמנו רק לרמת ההתפתחות הנוכחית שלו, שכן "מה שהילד מסוגל לעשות בעזרת אחרים מאפיין את התפתחותו השכלית יותר ממה שהוא עושה בעצמו" ו"מה שהילד מסוגל לעשות היום בעזרת סיוע יוכל לבצע מחר בכוחות עצמו" (רחל ארנון)

תיאורית המעורבות הפעילה בלמידה גובשה במקור על ידי Kearsley & Shneiderman בסוף שנות ה90 והיא משמשת כיום כבסיס תיאורטי –תפיסתי חשוב להפעלת לומדים בתחומי התקשוב החינוכי וגם בתחומי למידה אחרים (כגון קריאה וכתיבה. נקודת המוצא של תיאורית המעורבות היא שהלומדים חייבים להיות מעורבים בצורה פעילה בפעילויות חינוכיות תוך כדי התמודדות עם מטלה משמעותית ותוך כדי אינטראקציה עם עמיתים. באופן עקרוני, המעורבות הפעילה של הלומדים אינה תלויה בהכרח בסביבה טכנולוגית, אך אינטרנט ותקשוב חינוכי יכולים להקל ולהמריץ את המעורבות של הלומדים. התפיסה של מעורבות פעילה בלמידה קשורה קשר אמיץ לתיאורית של למידה מצבית (Situated Learning Theories) המטפחת למידה עצמית והתנסותית. תיאורית המעורבות הפעילה בלמידה מבוססת על יצירת צוות למידה פעילים העובדים על פרויקטים מאתגרים מעבר לכיתת הלימוד, ההדגשים של מושאי הלמידה הם אותנטיים (Kearsley & Shneiderman)

מחוץ לכותלי בית-הספר, בני-אדם אינם נופלים למלכודת של ניתוק מהמשוא של חישוביהם או של שיקוליהם משום שהם פועלים כל הזמן בהקשרים המובנים להם. פעולות מנטליות הן הגיוניות במונחים של התוצאות שלהם בנסיבות מסוימות; פעולות מעוגנות בהיגיון של מצבים מיידיים. בבית-הספר, לעומת זאת, יש לפעולות הסמליות נטייה להתנתק מהקשר בעל משמעות. למידה בית-ספרית הופכת אז ללמידה של כללים למניפולציה של סמלים, ואמירה או כתיבה של דברים לפי הכללים. התמקדות זו בסמלים מנותקים ממושאם עשויה ליצור קשיים אפילו בלמידה הבית-ספרית עצמה. היא יכולה להוביל, למשל, למשגים שיטתיים, חוזרים ונשנים, מן הסוג שאינו קיים למעשה באריתמטיקה מעשית. (לורן רזניק)