ידוע שהומור יכול לשפר את האווירה בכיתה וכתוצאה מכך גם את ההישגים הלימודיים, אבל איזה סוג של הומור? שאלת המחקר הנוכחי היתה האם מגדר המורים וסוג ההומור שבו הם משתמשים בכיתה משפיעים על עומק המעורבות והמחויבות (engagement) של התלמידים?

מקצוע ההוראה דורש עבודת רגשות. אחד מהכלים החשובים והמבטיחים שעשויים לסייע בהתמודדות עם עבודה זו הוא הומור. אף על פי כן הוא מעולם לא נבחן ככלי פדגוגי בהקשר של עבודת הרגשות בהוראה. לשם בדיקת האפשרויות הטמונות בהומור כמענה לצרכים הרגשיים של המורים, חולק בין 302 מורים לכיתות היסודי, שאלון שמכוון להערכת סוגים שונים של עבודה ריגשית וסגנונות שונים של הומור.

מחקר זה זיהה שהמאפיינים של המורה הם אינדיקטורים של כריזמת הוראה ואז פיתח שאלון להערכת הוראה בהתבסס על אינדיקטורים אלה. הניתוח הסתכם באינוונטר של כריזמת הוראה בכיתה במכללה, בן 23 פריטים, הכולל ארבעה גורמים: ידע, תכונות אופי, טכניקות הוראה והומור (Yun-Chen, Huang; Shu-Hui, Lin, 2014).

בין מעלותיו של ההומור בהוראה האקדמית ניתן למנות את שיפור האווירה בחדר הכיתה, את ההנאה האינטלקטואלית שהוא גורם, את תרומתו לפיתוח חשיבה יצירתית ואת ביסוס מעמדו של המורה כמנהיג מקובל על כיתתו. מחקרים מלמדים, שהומור בשיעור קשור להישגים אקדמיים של הסטודנטים ולהפחתת תופעות לחץ וחרדה. למרות כל זאת, רק אחוז קטן של מרצים משתמשים בהומור כחלק משגרת ההוראה, הן משום שהם מרגישים חסרי מיומנות טבעית לעסוק בכך, או משום שהם חוששים שהשימוש בהומור עלול לפגוע בתדמיתם ובמעמדם או לעלוב בסטודנטים. המאמר מנסה לשכנע מרצים להשתמש בהומור בשיעוריהם ככל האפשר ובמידה (שרה זמיר)