גישתו החינוכית של טרופר, כפי שהיא עולה ב"שביל בעולם", היא קודם כל הומניסטית. "ביקשנו לחנך לאהבת אדם. כל אדם באשר הוא… בלי אבל ובלי סייגים. כל אדם נברא בצלם". פעם אחר פעם טרופר פורש עשייה חינוכית שמוּנעת מתשוקה עזה לקדם צעירים, מדאגה עמוקה לשלומם ולכבודם, מתובענות מחמירה לשוויון הזדמנויות, ממחאה נגד עוולות הפערים החברתיים והנחשלות המצמיתה שאלה מולידים. רצונו כמחנך — לגעת בנפשם של התלמידים, לעורר בהם אמון וכבוד הדדי, להעצים בהם את תחושת המוגנות והמסוגלות ולעשות כל שביכולתו כדי לסייע להם "לפרוש כנפיים" (נמרוד אלוני).

המאמר משווה את מושגיו של מרטין בובר – ”אני-אתה״, ”אני-הלז״ ו״זיקת גומלין״, הדנים בסוגי קשר ושיח בין בני אדם, וכן המושגים ”דיאלוג חלקי״ ו״אחריות״ (בין מורה לתלמיד) – למושגים ”הפנים״, ”האחר״ ו״אחריותי הקבועה כלפי האחר״ של עמנואל לווינס. על רקע מושגים אלה מציג המאמר את המשותף לעמדותיהם של שני הוגי החינוך ביחס לחינוך ואת המבדיל ביניהן (יונתן כהן).

המאמר דן באירוניה ובכפל התפקידים שב"אני" של המורה כלפי תלמידיו – דיוקן האדם שלו – המאפשרים את התהליך החינוכי ואת צמיחתו של היחיד-התלמיד מתוך חירות ועצמיות (אריאל הירשפלד).

מאמר זה מנסה לחלץ אפיון כולל וחיובי (לא שולל) של סמכות חינוכית מתורתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. ניסיון זה משמעותי במיוחד בעידן בו הסמכות החינוכית מצויה במשבר גדול. עיקרו של משבר זה הוא ערעור האמון המוחלט בתבונה, במדע ובקידמה – ערעור שנעשה על-ידי ניטשה (ניטשה, 1999א, 1999ב) ומשתלב גם ברוח התקופה. הסמכות החינוכית דינמית ומתפתחת. היא מופיעה כסמכות חיצונית, שקיימת אצל מחנך אותנטי וראוי, עוברת דרך סמכות עצמאית ואותנטית אצל המתחנך, המשתחרר מסמכות חברתית חיצונית ומזויפת, מתעלה מעליה ומתקדם לעבר עצמאות ואותנטיות. התפתחות סמכות חינוכית זו נשענת גם על לימוד הידיעות והדוגמה האישית של אחרים, תוך קביעת יעדים ומטרות לחינוך, דהיינו מתוכו של בעל הסמכות. רעיון הסמכות החינוכית הדינמית ניתן להצדקה על דרישתו של ניטשה לאותנטיות של היחיד, להתגברותו העצמית, לחיפושו העצמי וליצירתיותו. המחבר טוען, כי סמכות זו ניתנה להכלה לא רק על יחידי סגולה אלא על כל בני החברה, אף אם הדבר חורג מכתביו של ניטשה המפורשים ולמרות העובדה, שקשה למצוא בדבריו דרישות להיבט של סולידריות ולפן שיתופי בחיי היחיד, הנחוצים לאפיון של סמכות חינוכית ראויה (ערן גוסקוב).

קולנוע, קראטה ומדיטציה הם בין תחומי הדעת שמעניקים השראה לפרופ' יהודה בר שלום, סגן נשיאת מכללת דוד ילין, שמאמין בכל לבו שמורים יכולים להיות דמות משמעותית ביותר עבור התלמידים (תמירה גלילי).

מקסין גרין, הפילוסופית החשובה ביותר של החינוך, נפטרה השנה ב־29 במאי בעיר הולדתה ומגוריה, ניו יורק, בגיל 96. אני ועוד רבים כמותי למדנו על מותה באופן מידי, מהרשתות החברתיות, ורגש עז ומצמית של אובדן הציף אותנו — עשרות אלפים שאינם מכירים זה את זה ואינם שותפים בדת, לאום או תרבות. מקסין גרין הייתה לכולנו הרבה יותר ממרצה מבריקה, מנטור אישי, הוגה חינוכית וסופרת מחוננת. היא הייתה מקור השראה נדיר באיכותו וביופיו לכל המעולה שיכול להיות ואיננו — בחינוך, בחברה, בפוליטיקה ובאמנות (נמרוד אלוני).

מהפכת טכנולוגיות המידע משנה את פניה של החברה האנושית. היא אינה פוסחת על תהליכי הלמידה וההוראה, והיא מחייבת לחשוב מחדש על תפקיד המורה ועל הכשרתו המקצועית. וכך, למרות שהיא נתפסת כגולת הכותרת של תהליך ההכשרה, ההתנסות המעשית היא החוליה הבעייתית ביותר שבו. אם פג תוקפה של התפיסה המסורתית של ההוראה, יש לעצב דפוס חדש של הכשרה ושל התנסות. כדי לשמור על מסגרת הדיון, אתמקד בנקודה מרכזית אחת: השינויים בתפיסת הידע על תהליכי ההוראה-למידה, על דמות המורה, על הכשרתו ועל ההתנסות המעשית (שלמה בק).

שלוש הנשיאות של המכללות הגדולות בישראל להכשרת מורים מתמודדות עם שאלה קשה: אם אין בוגר רצוי, איך מכשירים מורה רצוי?אור סופר ממערכת " הד החינוך " שוחחה עם שלוש נשים העומדות בראש המוסדות האקדמיים המובילים להכשרת אנשי ונשות חינוך והוראה: פרופ' תמר אריאב, נשיאת מכללת בית ברל, פרופ' לאה קסן, נשיאת מכללת לוינסקי, ופרופ' ציפי ליבמן, נשיאת סמינר הקיבוצים ( אור סופר).