ייצוג עגום אך ניתן לשינוי

אריה, דיין, "ייצוג עגום אך ניתן לשינוי", ביקורת ספר, הד החינוך, אפריל 2014, גליון מס' 04, עמוד 92

ארנת טורין, ייצוג מורים בתקשורת הישראלית, מכון מופ"ת, 2014

ארנת טורין ראתה וקראה הרבה חומר לצורך המחקר הזה: כל אזכור או הופעה של מורה בסרטים שהופקו בארץ מאז שנות השלושים; בסטירות או קומדיות טלוויזיוניות משנות השישים ואילך; ובאין־ספור מאמרים וכתבות בעיתונות מאז שנות החמישים. עבודת הנמלים המרשימה הזאת מבססת מסקנה צפויה: "תמונה של שוליוּת משולשת". כלומר, הקולנוע הישראלי מציג את המורה כדמות שלא עמדה בציפיות הגדולות שנתלו בה; הטלוויזיה הישראלית (במיוחד תכניות הסטירה) מציגה את המורָה כ"דמות מגוחכת ונלעגת" המטיפה ל"התנהגויות מאובנות" (לעתים מגלמים אותה גברים מחופשים לנשים); והעיתונות הישראלית נזכרת בקיומם של מורים רק כשפורצים סכסוכי עבודה או שביתות, ואז מציגה אותם כמי ש"סוחטים את הקופה הציבורית".

הפרקים המעניינים ביותר בספר עוסקים בדמות המורים בקולנוע. טורין מאבחנת בהקשר הזה שלוש תקופות שונות. בראשונה – שהחלה עם ייסוד הקולנוע העברי בארץ בשנות השלושים ונמשכה כשלושים שנה – ייצגו את המורה "גברים אשכנזים משכילים ונאורים, המסורים לתלמידיהם עד כדי נכונות להקריב את חייהם" (כאלה הם, למשל, המורים המככבים ב"עודד הנודד" מ־1932 וב"מחר יום נפלא" מ־1947); בהמשכה של תקופה זו, לאחר הקמת המדינה, החלו להופיע גם מורות והן מוצגות כמי שמסורות בכל נפשן למפעל הציוני. כך מוצגת, למשל, הצעירה המלמדת את ילדי המעברות עברית בסרט "הבית על הגבעה" מ־1950.

בתקופה השנייה – שהחלה בסוף שנות השישים, למחרת מלחמת ששת הימים – חל פיחות ניכר בדמותם של המורים. יש בתקופה זו "סרטי נעורים לא פוליטיים", "אסקימו לימון" למשל, שבהם המורה היא דמות נלעגת שעיקר תפקידה להביע זעזוע מגוחך מתעלולי תלמידיה; ויש בה "סרטי נעורים פוליטיים", דוגמת "בלוז לחופש הגדול", שבהם מייצג המורה בעיקר את הממסד השלטוני, המנותק לחלוטין ממאוויי התלמידים. בסרטי שנות האלפיים, קובעת טורין, חל מפנה נוסף: "במחצית הראשונה של העשור הראשון של שנות האלפיים משקפים סרטי המורים החרפה בתמונת הניכור בין מורים לתלמידים", למשל ב"כנפיים שבורות" או ב"האסונות של נינה". במחצית השנייה של העשור – למשל ב"מכתבים מאמריקה" או ב"הכל התחיל בים" – "מתחלפים המורים הקשים והמקשים במורים אנושיים וחיוביים".

טורין מספרת באחד הקטעים האישיים בספרה שבמהלך הרצאותיה לפני קהלים שונים היא גילתה שחלק ניכר מהציבור סבור שדמותה הנלעגת של המורה, כפי שהיא מופיעה בתקשורת, משקפת די בנאמנות את המורות במציאות. היא סבורה שהסיבה להשתרשות התפיסה הזאת בדעת הקהל היא ש"הסטריאוטיפים של מורים משרתים את האידיאולוגיה הפטריארכאלית ואת האינטרסים של המדינה כמדינת מעמד".

במקום אחר בספרה היא קובעת שמקצוע ההוראה "מתנהל בצל הפטריארכיה ומשרת את חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים בבית ומחוצה לו" ושייצוג המורים בתקשורת "חותר להנצחה של הסדר החברתי הנצלני והפטריארכאלי".

למרות הכול, הספר ננעל בנימה אופטימית: אפשר לשנות את הדימוי הקולנועי והתקשורתי של המורים והמורות. טורין גם מנסחת "המלצות לפעולה" בתחום זה. ההמלצה העיקרית קוראת לשיתוף פעולה בין קבוצות פמיניסטיות ובין ארגוני המורים. שיתוף פעולה כזה יתרום לשני הצדדים וישרת את מערכת החינוך ותלמידיה. המלצה נוספת מופנית לארגוני המורים. טורין קוראת להם לבטל את האיסור של משרד החינוך על דיבור חופשי של מורים ומנהלים בתקשורת. לכלי התקשורת היא קוראת לשנות את דרך סיקור מאבקיהם של המורים: "טוב יעשו ארגוני התקשורת אם במקום לבחור בפתרון הקל ולבקש תגובה של ראשי האיגודים או הצלע הנוספת במשולש – דוברי משרד החינוך והאוצר – יתנו במה רחבה למורות להשמיע את עמדתן, ולא במסגור של עד מן הרחוב או במסגרת רשימה אישית בשולי החדשות".