ב-12 בספטמבר 2022 התקיים במכון ון ליר כנס בשם "המחלוקת על הצעות פורום קהלת בתחום החינוך". לפניכם סיכום עמדות חוקרים ואנשי חינוך המתנגדים להמלצות פורום קהלת להנהיג בתי ספר בזיכיון, לפתוח את אזורי הרישום, לאפשר בחירת הורים בבתי ספר ולהנהיג שכר דיפרנציאלי בהוראה

ב-12 בספטמבר 2022 התקיים במכון ון ליר כנס בשם "המחלוקת על הצעות פורום קהלת בתחום החינוך". לפניכם סיכום עמדות פורום קהלת בעד הנהגת בתי ספר בזיכיון, בחירת הורים, תחרות בין בתי ספר ושכר דיפרנציאלי למורים

רשימה זו מסכמת את עיקריה של החלטה שיפוטית חדשה, העוסקת בשאלה האם יש פסול בגביית תשלומים עבור "חינוך אפור", דהיינו פעילויות ותכני חינוך המתווספים לתוכנית הלימודים המחייבת. אלה כוללים, למשל מגמות מיוחדות (אמנות, טכנולוגיה, מנהיגות וכיו"ב); תוכניות לימודים ייחודיות (לדוג' בתי ספר דמוקרטיים או אנתרופוסופיים); תוכניות תורניות בבתי ספר ממלכתיים-דתיים; שעות העשרה ועזרי לימוד משוכללים. כן דנה ההחלטה בשאלה האם משרד החינוך מסדיר את תופעת גביית התשלומים עבור ה"חינוך האפור" באופן חוקי וסביר.

הציפיות ממערכת החינוך גבוהות: לשפר את הישגי התלמידים; לטפל בהגירה ובסגרגציה; להפחית את שיעור הנשירה ועוד. על המורים לשלב את כל המטרות האלה בפעילותם היומיומית. רבים מהם שואפים לשמש סוכני שינוי עבור תלמידיהם, לסייע להם למצוא את מקומם בחיים ולהכינם לעתיד המשתנה תמיד. מורים המשפרים באופן קבוע את אסטרטגיות ההוראה שלהם הם סוכני שינוי גם עבור עצמם ועבור עמיתיהם.

מחקר זה מתחיל מהממצא לפיו קיים קשר סבוך – לעתים אף פרדוקסלי – בין האוטונומיה של המורה לבין שיתוף פעולה. האוטונומיה של המורה מושווית פעמים רבות לעצמאות ולעבודה אינדיבידואלית, באופן שבהגדרה אינו דר בכפיפה אחת עם שיתוף פעולה. לפיכך, המטרה הראשונה כוללת התרה של הקשר הפרדוקסלי הזה באמצעות הגדרה של אוטונומיה נתפשת וגישה שיתופית כשני מושגים נפרדים. מאחר שהמדדים הקיימים של אוטונומיה אינם מסוגלים להכיל את ההבחנה הזאת, המטרה השנייה כוללת פיתוח של מדד שיהלום את ההמשגה המוצעת. התוצאה היתה מכשיר המורכב משלוש סקלות (גישה שיתופית, אוטונומיה דידקטית-פדגוגית, אוטונומיה בתוכנית הלימודים) בשילוב עם איכות פסיכומטרית מתוקפת.

המאמר בוחן את עמדות ההוגים עמנואל קאנט ומישל פוקו בשאלת גבולות האוטונומיה של המורה ביחסיו עם השלטון ועם הממסד החינוכי. זאת, תוך הסתמכות בעיקר על מאמרו של קאנט "תשובה לשאלה: נאורות מהי?" מ-1784, ועל מאמרו של פוקו "נאורות מהי?" מ-1978.

מורים הם אזרחי המדינה, וככאלה גם הם בוחרים, אם לכנסת ישראל ואם לרשויות מקומיות. אלא שנוסף להיותם אזרחים מורים הם "גם" מחנכים, מורים מקצועיים, מנהלים, סגנים ועוד. ככאלה, יש להם "אמירה" לא רק בינם לבין עצמם אלא גם בינם לבין תלמידיהם. טוב יעשו המורים אם יתייחסו, ולא בסמוי אלא בקול צלול ובהיר, למתרחש במדינה, ובהחלט כן – גם לפוליטיקה, למפלגות, לבחירות בכלל ואפילו – רחמנא ליצלן – לבחירתם האישית בפרט: "אני עומד לבחור ב…" (נריה גוטל ).

מאמר זה חוקר כיצד רשויות המדינה בנורבגיה ובפינלנד מתכננות את תכנית הלימודים הלאומית כדי לספק תנאי מדיניות שונים עבור עבודה על תכנית לימודים מקומיות ברשויות המקומיות ובבתי הספר. הנושא נחקר באמצעות השוואה בין האופן שבו הרשויות הלאומיות בנורבגיה ובפינלנד יוצרות מרחב עבור תכנית לימודים מקומית (Molstad, Christina Elde, 2015).

עם צאתו לאור בעברית של הספר "לומדים מפינלנד" בוחנת פרופ' יולי תמיר, שרת החינוך לשעבר, את השיעור הפיני וקובעת: מי שחושב שאפשר ללמוד מפינלנד איך לחזק את מערכת החינוך הישראלית מבלי לשנות באורח ניכר את אורח החיים הישראלי טועה; השיעור הפיני החשוב ביותר הוא שמערכות חינוך נטועות בעולם הערכים הסובב אותן ובתנאים הכלכליים והחברתיים שהן מתמודדות עמם (יולי תמיר).

במבנה הנוכחי שלו, אומר פרופ' יצחק קשתי, "משרד החינוך אינו רלוונטי למבנה הרב-תרבותי של מדינת ישראל". לפי הצעתו, המשרד, שיגדיר את עצמו מחדש, יופקד על רגולציה ורישוי, ותכניות הלימודים של כל מגזר ייקבעו על ידי מרכזי חינוך עצמאיים (אריה דיין).

כדי לגבש אתוס או חזון חינוכי בר-יישום דרושה כאמור מידה רבה של אוטונומיה בית-ספרית ה"מחייבת" את המנהל ואת צוותו להוכיח במעשה את הייחוד החזוני שעיצבו. מרבית המרחב הזה נמנע מבתי הספר בישראל. עבודה עיונית חשובה ביצע הרפז (2009 ) בהגדרתו את “המודל השלישי" , שיאפשר חינוך חווייתי ומשמעותי לתלמידים ולמוריהם, אבל זו אינה “שימושית" במציאות הישראלית. החינוך המתואר כאן התאפיין בגישה ערכית מלאת שאר-רוח ובאוטונומיה מרבית לעוסקים במלאכה. אין ספק שאיננו יכולים או צריכים לחזור במדויק אל הדפוסים ההם . אבל אין גם ספק, שללא מידה יתרה של אוטונומיה לצוותי החינוך ( כולל ה"פוחת משעותיו של מקצוע זה ומוסיף על זה ) מחד גיסא, וללא האחריות שיחושו צוותי ההוראה על “מלאכת החינוך" מאידך גיסא – לא תתאפשר יצירת התנאים לתובנה, לפתיחות, לסקרנות אינטלקטואלית , לחקרנות ולעומק מחשבה, הלא הם מרכיביו של שאר-הרוח ( אברהם פרנק ) .

כחלופה לנוסחים המקובלים לגבי מטרת החינוך, פרופסור ג'ון וייט (John White) מהמכון לחינוך באוניברסיטת לונדון מציע להתמקד במושג האוטונומיה. וייט מנסה למצוא דרך להגדיר מהו חינוך על רקע היעדר הוודאויות הדתיות של העבר ולאור העובדה שאין עוד צורך במקצוע לחיים. לשם כך פונה וייט לפילוסופיה האנליטית ומציב את מושג האוטונומיה בבסיס החשיבה והתכנון החינוכיים. האוטונומיה מתיישבת הן עם צורכי הלומד והן עם צורכי החברה הדמוקרטית. היא מבטאת במונחים של עצמיות את מה שיש ללמוד כדי להיות בוגר המסוגל לתפקד באופן מלא בעולם מורכב. על הלומד להימנע מלהשתעבד לתשוקותיו ובד בבד גם להימנע מהשתעבדות לאוטוריטה הנתונה, ובכך האוטונומיה משקפת את האחריות שלנו כלפי עצמנו וכלפי האחרים ( Clark Donald).