הספר ילד במתנה או ילד בהמתנה? מבט אל המשאבים התומכים בהורים לילדים עם אוטיזם עוסק בגילוי של מקורות הכוח, תפיסות העולם והמשאבים שיש בהם כדי לקדם את רווחתם ואת איכות חייהם של הורים לילדים עם אוטיזם. השער הראשון מציג את סיפור החיים של זוג הורים לילד עם אוטיזם על בסיס ההנחה כי האופן שהאדם מבנה את סיפור חייו מעיד על עולם המשמעות הפנימי שלו ועל האופן שבו הוא תופס את כל מערכות יחסיו עם הסביבה הקרובה והרחוקה. השער השני מפרט את מקורות הכוח של הורים לילדים עם אוטיזם בהתבסס על מחקר רחב היקף. הפרק האחרון בשער זה מציג על בסיס מחקר נרחב מודל רב-ממדי לניבוי הסתגלות של הורים לילדים עם אוטיזם. באפילוג הספר מוצגים עקרונות מרכזיים שגיבושם יחדיו עשוי לסייע להורים לילדים עם אוטיזם להיחלץ מהקושי ומהאתגר היום-יומי שהם חווים כדי לקדם רווחה נפשית ואיכות חיים מיטיבה (אילת סימן טוב).

בהמשך לפרסום הדוח המתריע על כך כי רוב התלמידים לומדים מקצועות שלא יהיו קיימים בעתיד, כותב יורם אורעד במאמרון בבלוג שלו ש"כדי שהתלמידים של היום, שיהיו בעוד שנים בוגרי העתיד, יהיו מוכנים לכך צריך לחשוב כיצד להכינם אל העתיד הן במישור הפרקטי והן במישור הרגשי, לא רק משום שרוב העבודות כבר לא יהיו קיימות אלא גם משום שאלה שיישארו על כנן (עבור בני אדם) יצריכו הסתגלות לשינויים מהירים מאד" (יורם אורעד).

זהו ספר ייחודי המציג בשני כרכים אסופת מאמרים העוסקים במגוון רחב של סוגיות עדכניות בתחומי השיקום והחינוך של ילדים ומתבגרים כבדי שמיעה וחירשים בישראל בתקופה של שינויים מהירים ורבי-משמעות החלים בתחום. הספר מביא בפני הקוראים הן היבטים תאורטיים, הן מחקרים אמפיריים והן תכניות התערבות מבוססות תאוריה, אשר נעשו ופותחו בשנים האחרונות בישראל. המאמרים השונים דנים באוכלוסייה מגוונת בטווח גילים רחב מהינקות ועד הבחרות, כמו גם באוכלוסיות ממגזרים שונים החיים בישראל. בין הנושאים הנידונים בספר: היבטים בהתפתחות תקשורתית, שפתית ואוריינית, הסתגלות חברתית-רגשית, סוגיית השילוב וההכלה, כישורי תאוריית ה-mind ושיקום שמיעתי בעידן שתל השבלול ( טובה מוסט, דליה רינגוולד-פרימרמן (עורכות).

אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהתלמיד יעשה את שיעורי הבית משום שכך צריך, כנראה שאנחנו פשוט טועים. התלמיד יעשה אותם (אם יעשה) רק משום שהוא חייב ורק משום שאם לא יעשה אותם ייתכן ויופעלו עליו סנקציות ולחצים (נזיפות, מכתבים להורים ועוד). הסנקציות והלחצים האלה, גם אם יועילו, ישאירו אותו אדיש לתכנים במקרה הטוב. במקרה הגרוע הם יהפכו אותו לשונאו של התחום שהוא לומד (זה, לצערי, מה שקורה לחלק מחבריי ששונאים פיזיקה למרות שחלפו שנים רבות מאז למדו פיזיקה בבית הספר, והתלהבותי מהתחום אינה מצליחה לשכנעם שזה מקצוע מרתק ויפה). התעקשות על עשיית שיעורי בית מובילה גם לכך שהמורה יקיים משטר מתמיד של רישומים, הערות, נזיפות, קשר עם הורים, מנהלים ועוד, רק כדי להבטיח ששיעורי הבית אכן ייעשו. דבר זה מוריד מיעילות שיעורי הבית ולו רק משום שהמורה (והמערכת שמסביבו) משקיע משאבים כדי לגרום לעשייתם על ידי תלמידים, על חשבון הפניית משאבים מקצועיים-אישיים שלו לחשיבה על מהותם של שיעורי הבית, לתכנונם, להפקת תובנות מהם ועוד ( יורם אורעד) .

דו"ח שפורסם באחרונה מצביע על מספרם הגבוה של התלמידים הנתקלים בקשיי למידה, ועל חוסר האונים של מוריהם בטיפול בהם. 22%מהתלמידים בבתי הספר היסודיים בישראל מוגדרים על ידי המורים שלהם "מתקשים". בחטיבות הביניים השיעור עולה ל-30%, כמעט כל תלמיד שלישי. כך עולה מדו"ח מחקר שפרסם לאחרונה מכון המחקר ברוקדייל, שעסק בדרכי ההתמודדות של בתי הספר עם ילדים ובני נוער הזקוקים באופן דחוף עזרה – שאינה מגיעה לרבים מהם. התמונה העולה מהדו"ח יכולה לסייע בהסבר כמה מהכשלים של מערכת החינוך, למשל בקידום ההישגים של כלל האוכלוסייה ובצמצום הפערים בין קבוצות שונות ( אור קשתי).