הרפורמה החינוכית המתוכננת במחוז אלברטה בקנדה ( 2200 בתי ספר) הושגה בזכות הסכמה בין משרד החינוך שם וארגוני המורים והיא מעידה על כיוון מעניין: צמצום מעורבות המדינה בדרישות החינוכיות הפרטניות והרחבת האוטונומיה של המורים. במוקד השינוי הדגשת תהליכי הלמידה ולא ההוראה. כלומר, מתן דגש יותר לפיתוח מיומנויות בכל תחום דעת על חשבון הפחת הדרישות לתכנים. המטרה להעצים תהליכי למידה בבתי ספר שמפתחים את מיומנויות וכישורי התלמידים, כאשר רכישת הידע תעשה ע"י פיתוח ושיכלול מיומנויות התלמידים. שינוי נוסף הוא הכרה בכך שמורים, כמו רופאים ועורכי דין צריכים לקבל את ההסמכה וההרשאה המקצועית שלהם ע"י אנשי המקצוע ולא בהכרח ע"י המדינה. הרכיב השלישי ברפורמה המתוכננת במחוז אלברטה הוא העמקת השימוש בטכנולוגיה חינוכית ומחשבים ללמידה בבתי הספר . לצורך כך ישקיע משרד החינוך הקנדי כ2 מיליארד דולר בתוכניות תקשוב בחינוך בבתי הספר באלברטה.

מאמר נרחב ומעניין סוקר שבועון האקונומיסט הבריטי את המצע הרעיוני של מפלגת השרנים ומסביר כי השינוי העיקרי שהם מייצגים מבחינת הבריטים הוא שאיפתם לבצע רפורמה מקיפה בחינוך הבריטי בהשראת הרפורמה בחינוך בשבדיה שנערכה בשנת 1991 . מדובר ברפורמה מהותית של מבנה החינוך שהשמרנים באנגליה מבקשים ליישם . מה היא אותה רפורמה בחינוך בשבדיה אשר הצליחה ואשר מדינות מובילות בעולם מבקשות לחקותה?

במקום להיישיר מבט אל גלי הצונאמי של המהפכה הפוסט־מודרנית ולחולל את השינוי היסודי הנדרש, התמכרה מערכת החינוך לגלים של "רפורמות" המשמרות את המבנה המודרני והאנכרוניסטי שלה. הסביבות החינוכיות הצומחות מלמטה הן תקוותה של מערכת החינוך . במאמר זה מבקש פרופסור רוני אבירם לאבחן את שורשי החולי הראשוני והחולי המשני ולהציע פרוגנוזה לצורך טיפול בהם. למעשה, יש כבר מי שמממש את הפרוגנוזה שאציע, אבל באופן חלקי. יש אפוא התחלה, יש מקום לאופטימיות זהירה. בעשורים האחרונים פועלים ברחבי הארץ צוותים של הורים ומורים החושבים על חינוך רצוי בעידן פוסט־מודרני, בונים מודלים ומיישמים אותם ומתמודדים בהצלחה עם התנכלויות שונות של הממסד החינוכי. יש לציין בכלל זה גם את המשפחות שבחרו בחינוך ביתי. אף שהצוותים הללו פועלים באופן ספונטני הם מקיימים באופן חלקי ושטחי את "התנאים הפנימיים", אך אינם נהנים מ"התנאים החיצוניים". לפיכך הם פועלים ברובם בתנאי מצוקה. עם זאת נראה שהסביבות החינוכיות האלטרנטיביות צברו "מסה קריטית" ומערכת החינוך אינה יכולה עוד לדכא אותן. המערכת רואה בהן "רע הכרחי"; עליה לראות בהן "טוב רצוי" ולתמוך בהן. הסביבות החינוכיות הצומחות מלמטה הן תקוותה של מערכת החינוך ( רוני אבירם) .

הרפורמה שגובשה בתקופתה של שרת החינוך לשעבר יולי תמיר והמיושמת זו שנה שלישית במערכת החינוך. מהו קצב היישום, מהן התוכניות להמשך והאם אכן מתחילים לראות אופק חדש? "כ- 60-70% מהשעות הפרטניות מוקדשות לאוכלוסיית הילדים החלשים, אבל לא החלשים מאוד", אומרת כרמית גלעדי, מנהלת בית הספר היסודי מעבר אפק בקיבוץ עינת, בו הרפורמה מיושמת זו שנה שנייה. "יתר השעות מוקדשות לילדים מאוד חזקים ולתלמידים שחשבנו ששעה כזו יכולה להרים אותם, למשל תלמידים עם ביטחון עצמי נמוך. כל חודשיים אנחנו עושים תחלופה בקבוצות שמקבלות את השעות הללו. כ-80% מהתלמידים שלנו זוכים למענה במסגרת זו. אנחנו עדיין בהתלבטות מאוד גדולה. לעיתים ילד מסוים זקוק להרבה, אבל צריך גם לשמור על המסגרת שלו עם הכיתה".

תוכנית מקיפה לשיפור מערכת החינוך בארץ אשר נכתבה על ידי ד"ר ניר ארגוב . תוכנית זו אולי יקרה אך ד"ר ארגוב מבקש להפיצה ככל האפשר כדי שיערך אודותיה שיח ציבורי וכדי לעורר את הדיון בעתיד החינוך בארץ. הבאנו כמה נקודות מעניינות מתוך תכניתו של ד"ר ניר ארגוב: "משרד החינוך יצמצם את אגף הבחינות ואת מספרן של בחינות הבגרות וישקיע את הכסף שייחסך בחינוך שיגיע לתלמיד הבודד." "מעבר לשעות הלימוד שיקבע משרד החינוך ללימודי הליבה בכל שכבה, יתקצב המשרד מספר מינימאלי של שעות העשרה אותן יקבלו התלמידים בכל שכבה. לימודים אלה יהוו כשליש מכלל שעות הלימוד ובכל מקרה אין לפגוע בשעות לימוד מקצועות הליבה. כך יחזרו למערכת החינוך שיעורי מוסיקה, תיאטרון ואומנות ויתאפשר להבחין בין בתי הספר לפי תוכן לימודי וההעשרה" .

ה'רפורמה' של "אופק חדש " ביקשה להשיג עוד שתי מטרות שאותן מכנה אריה קיזל 'דיאלוגיות': שיפור תהליכי הוראה-למידה בבית הספר ושיפור הקשר מורה-תלמיד. את שיפור ההישגים הלימודיים (יעד לא מוכרז) ביקש משרד החינוך להשיג מתוך אמונה (כנה, יש להניח) כי צמצום ההוראה בקבוצות גדולות יביא לכך. המחקר לא הוכיח כי צמצום מספרי התלמידים משפר הישגים אך יש להאמין כי אלמנט זה יחד עם הורדת הניכור של התלמיד יתקיים. מאמר זה מבקש לטעון כי משרד החינוך יצא ל'רפורמה' דיאלוגית בלא שהבהיר לעצמו מהו דיאלוג ובמיוחד בלא שהכשיר עצמו כמערכת (וגם לא מכשיר כעת) ללמד את המפקחים להיות דיאלוגים, ללמד את המורים להיות דיאלוגים ובמיוחד ללמד באופן דיאלוגי ולהפוך את בית הספר, כמרכז למידה, להיות מקום דיאלוגי ( אריה קיזל ).

אי-הנחת מבתי הספר הציבוריים קיים לא רק אצלנו בישראל אלא ביתר שאת גם בארה"ב. בכינוס NECC 2009 האחרון ביוני 2009 עלתה שוב השאלה המטרידה הנמצאת על המדוכה: "האם בתי ספר ציבוריים יכולים להמציא עצמם מחדש? באחד המושבים בכינוס (שהוא ביסודו כינוס בנושאי יישומי מחשב בחינוך) התכנסו כמה מורים מובילים, חוקרים ומומחי טכנולוגיה ודנו בסוגיה זו. המורה ומנחת המחשבים Kristin Hokanson סיכמה בקצרה בבלוג שלה כמה נקודות שהועלו בדיון: בתקופה הקודמת, בעידן המהפכה התעשייתית היה כוח חברתי נמרץ מחוץ לחינוך הממסדי שאילץ את בתי הספר לברוא עצמם מחדש ולקלוט תלמידים מכל שכבות החברה, כיום אין כוחות חברתיים בעלי עוצמה מחוץ למערכת החינוך היכולים להניע תהליך דומה של רפורמה מהותית בחינוך ולכפות אותה. מתברר כי הטכנולוגיה כגון האינטרנט או רשתות תקשורת יכולות להיות בעלות השפעה על החברה אך אינן יכולות להניע את בתי הספר להתחדש. לכאורה, נראה כי החברה במאה ה21 כיום מתקדמת יותר מאשר בתקופת המהפכה התעשייתית, אך מתברר כי במקרים רבים היא גם יותר שמרנית, במיוחד ההורים אשר לעתים בולמים תהליכי חדשנות בבתי הספר.

מחר 98 הייתה רפורמה מרחיקת לכת , פרי עבודתה של ועדה בראשותו של פרופסור חיים הררי ,שמטרתה להעניק לבוגרי בתי הספר בישראל מידע בסיסי וחיוני במדעים וטכנולוגיה . עשור אחרי המועד שנקבע להשלמתה מנתחים שלושה חוקרים ממכון וייצמן למה כמעט לא נותר ממנה דבר. יש כמה תובנות המציינים החוקרים בסיכום שלהם : היעדר תכניות לטווח ארוך: למשרד החינוך לא היו ועדיין אין תכניות ארוכות טווח, מובנות ומחייבות. היעדר אורך רוח: אחד הדברים שמכשילים שינוי במערכת החינוך הישראלית הוא טלטלת ה"רפורמות" בכל כמה שנים והעובדה שרפורמה חדשה סותרת על פי רוב את קודמתה. מערכת החינוך בנויה באופן שאינו מאפשר לראות שינויים משמעותיים בני קיימה בפחות מעשר שנים. לכן שר חינוך המבקש לקדם את מצב החינוך המדעי בישראל יתקשה לראות את פרי עמלו בזמן כהונתו בתפקיד ( פורטס , דיוויד. רוני מועלם , תמי לוי נחום ).

רם שמואלי, מפקד בכיר לשעבר בחיל האוויר, ויצחק אוחיון, מנכ"ל לשעבר של אינטל ירושלים, התגייסו ב2008 למערכת החינוך והכינו עבורה הצעה אשר תחולל שינוי מהותי במעמדם המקצועי והחברתי של המורים. השרה והמנכ"לית של המשרד הקודם עודדו את השניים לגבש את ההצעה. שניהם מונעים בידי מה שהם מכנים "תוספת לקורצ'אק": קורצ'אק אמר ש"לתקן את העולם זה לתקן את החינוך", שמואלי ואוחיון מוסיפים " לתקן את החינוך זה לתקן את מצבם של המורים ". הם החליטו לפעול לשינוי מהותי ברוח תפיסתם והחקר שערכו מתוך מינהלת ייעודית שהוקמה לטובתם במשרד החינוך. על בסיס עיון בדוחות, חקר הגורמים ומפגשים הם הכינו הצעה לתהליך שבו הגורמים "שאצלם נמצאת החוכמה" יתכנסו לסדרת דיונים כדי לגבש במשותף מדיניות מורים אסטרטגית .