פילוסופיה
מיון:
נמצאו 72 פריטים
פריטים מ- 21 ל-40
  • לינק

    מאמר זה מבקש לתרום לאתגר של הצגת הקולות המושתקים של קבוצות מודרות בחברה באמצעות קהילת חקר פילוסופית המורכבת בעיקר מילדים ואנשים צעירים. המאמר מציע מודל תיאורטי שנקרא "איפשור זהות" המציג את השלבים שבהם, תחת התפקיד המנחה שמגלמת קהילת החקר הפילוסופית, המטא-נרטיב ההגמוני של הזרם המרכזי בחברה מפנה מקום לזהות של חברי קבוצות הנמצאות בשוליים. המודל מבוסס על ההכרה בנרטיבים שונים בתוך רשת של נרטיבים משותפים שאינה מבכרת את המטא-נרטיב. המאמר מדווח על ההתנסויות של מתווכים ותלמידים ממגזרים חלשים ומודרים בחברה בשתי מדינות אשר השתתפותם בקהילות חקר פילוסופיות סיפקה להם לא רק "קול" אלא גם נוכחות וזהות (Arie Kizel, 2016).

  • סיכום

    המאמר בוחן את עמדות ההוגים עמנואל קאנט ומישל פוקו בשאלת גבולות האוטונומיה של המורה ביחסיו עם השלטון ועם הממסד החינוכי. זאת, תוך הסתמכות בעיקר על מאמרו של קאנט "תשובה לשאלה: נאורות מהי?" מ-1784, ועל מאמרו של פוקו "נאורות מהי?" מ-1978.

  • לינק

    עמנואל לוינס הוא מגדולי הפילוסופים בעת החדשה, ורבה חשיבותו לשיח המוסרי של המאה העשרים ואחת, הן לשיח היהודי הישראלי והן לשיח הפילוסופי והפוליטי בכללו. בספר זה חושף חנוך בן-פזי, מן החוקרים הבולטים בישראל של משנת לוינס, את הרלבנטיות של לוינס למחנכים ולחוקרי חינוך. משנתו של לוינס מתגלה כאן ככזו הממירה את שיח הזכויות הרווח בשיח של חובות וצווים מוסריים, והופכת את הערבות ההדדית והסולידריות החברתית ליסוד המארגן של כל עשייה חינוכית. באותה נשימה היא מלמדת על חשיבותו של המפגש האישי בין מורים ומורות לתלמידיהם ומצביעה על הנשגב, הפורה והמתחדש שיכול להתרחש רק בתחום ההוראה (חנוך בן-פזי).

  • לינק

    פילוסופיה עם ילדים, כדרך חיים וכמתודה חינוכית, מבדילה את עצמה מהוראת הפילוסופיה בבתי הספר ומלימודי הפילוסופיה האקדמיים. בעוד שהוראת הפילוסופיה בבתי הספר מתמקדת, בעיקר בבתי ספר תיכוניים, בלימודי תולדות הפילוסופיה והרעיונות הפילוסופיים לאורך ההיסטוריה האנושית, פילוסופיה עם ילדים (ופילוסופיה לילדים) היא אפשרות לדרך חיים של שאילת שאלות קיומיות ורוחניות, מגיל צעיר, על אודות עצמנו, על עולמנו ועל הסובב אותנו. פילוסופיה עם ילדים אינה מעמידה במרכז את הילד וגם לא את המבוגר (הורה, מורה), אלא את החיפוש (אריה קיזל).

  • לינק

    שדה חקר החינוך האלטרנטיבי בישראל הוא שדה חדש יחסית. הוא מבקש להציע לנו מחקר, גם אקדמי, של המסגרות הקיימות והמציגות את עצמן כאלטרנטיביות או של מרחבי חינוך אשר מרכיבים כאלה ואחרים הבוחרים לכנות את עצמם "אלטרנטיביים" חדרו לתוכם או מתיימרים לחדור אליו. אלא שלצד "יצירתיות" ו"חדשנות" ועתה גם "משמעותיות" – הפכה גם ה"אלטרנטיביות" למילת באז בנאלית ושחוקה התובעת מאיתנו לעצור לבחון אותה (אריה קיזל).

  • לינק

    ספרה של אתי חגי מציג תשתית רעיונית המציעה משמעות לעשייה חינוכית – כינון אדם כתכלית וכיסוד לקיומה של חברה, לקיומו של עולם. למעשה מדובר בפיתוח סובייקט שעצמיותו נוכחת באופן אותנטי, יוצר, ממומש ומסופק; סובייקט נראה ורואה "אחר", אשר בוחר בנטילת אחריות כעמדה אתית, תוך כדי כך שהוא חווה את עצמו כחלק מקיום רחב, כולל, הוליסטי. "אפיון זה של המעשה החינוכי", כך כותב פרופ' שלמה בק, פילוסוף חינוכי, "שונה מהתפיסה הרווחת שקושרת בין חינוך לידע, בין ידע לציונים, והוא מחייב הבהרה (למה בדיוק הכוונה) והצדקה (מדוע הוא נכון). הספר מתמודד עם שתי משימות אלה בהצלחה. הוא דן בשאלה מיהו האדם, ומדגיש את חיפוש המשמעות כמאפיין המרכזי של חייו (אתי חגי).

  • סיכום

    אל מול זרם "הפסיכולוגיה החיובית" של מרטין סליגמן המאמר דן בשאלה אם הפסימיות פסולה ואם על האדם להתרחק ממנה כמפני אש. בניתוח המשווה בין האפקטיביות של האופטימיות ובין זו של הפסימיות הוא מציע התייחסות ביקורתית ומפוכחת כלפי זו וכלפי זו, ובתוך כך מראה כמה מתפקידיה החיוביים של פסימיות שקולה בחייו של אדם (אדיר כהן).

  • סיכום

    המאמר נסוב על האדם שעצם שאילת השאלות היא ממהותו האנושית. האדם שואף לחרוג מעצמו אל מעבר לעולמו הנוכחי, והצעד הראשון הוא העמדת הנתון בשאלה. הבעייתיות בחינוך היא המתח בין רצונו של המורה להשפיע על תלמידו ולהביאו לכלל חיקוי, ובין שאיפתו לחנך את התלמיד כך שלא יירתע מהצגת שאלות (שמואל שקולניקוב).

  • סיכום

    האם ייתכן שבתודעה האנושית יש איזשהו רכיב רוחני שאינו ניתן לכימות ולהנהרה על סמך חוקי הפיזיקה, הכולל את הרצון החופשי, את הכוונות, את ההכרעות הערכיות ואת הרגשות? המאמר מציג את יסוד הרוחניות בתודעה ובחינוך, אבל מן הסוג האתאיסטי, הלא-מיסטי (יקיר שושני).

  • סיכום

    המאמר מציג את התפיסה הרווחת של דואליות הרואה את החינוך כמובחן מן ההוראה, ושלפיה המתמטיקה מצויה באופן מובהק בצד ההוראה, והוא מערער אותה בתארו את ההיבטים החינוכיים של הוראת המתמטיקה: טיפוח דרכי חשיבה, אהבת היופי והתמודדות עם השאלה מהו האדם (רון אהרוני).

  • סיכום

    המאמר עוסק בשאלת החינוך לאחריות דרך לימודי הפילוסופיה בבית הספר. בהסתמך על ניסיונה כמרכזת מגמה לפילוסופיה מתארת המחברת את השפעתו של העיסוק בשאלה זו על תלמידיה, על תחומי דעת אחרים ועל תרבות בית הספר בכלל (אורית פרנקו).

  • סיכום

    המאמר שואל מהו יופי ומדוע הוא נחוץ לנו, ודן בשאלות אלה מתוך הסתייעות במגוון הוגי דעות (אפלטון, קאנט ומאסלו). בדיונו הוא מתמקד ביופי כ״סדר ללא סדר״, כ״תכליתיות ללא תכלית״, ביחס בין אוניברסליות לאינדיבידואליות בחוויה האמנותית וביופי כמעצב וכמחנך את הנפש (רות לורנד).

  • סיכום

    המאמר שואל מה תכלית החיים בכללם? מהי משמעותם? הוא מביא מהגותם של עמנואל קאנט ולודוויג ויטגנשטיין בשאלות אלה. מכאן הוא עובר לדון בשאלת המשמעות בחיים, תוך כדי הסתמכות על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מתוך זיקה למוטיבים של סבל, בדידות, אבסורד ומוות (תמי יגורי).

  • סיכום

    המאמר עוסק בפחדם של המבוגרים בכלל ושל מערכת החינוך בפרט מעיסוק בשאלות האדם, פחד המנהל את חיינו החינוכיים. הוא סוקר את הדרכים שבהן אנו חוסמים את השאלות ומציג את ההצדקות שאנו נותנים לכך. הוא קורא לנו להתגבר על פחדנו ולעסוק בפילוסופיה עם ילדים (אריה קיזל).

  • סיכום

    מחברי המאמר מבקשים לצרף את הקוראים למסע בין-דורי בנתיבים פרשניים, מסע העוסק בשאלה המטרידה רבים: כיצד פרשנות מביאה לידי הבנה? המחברים מחלקים שאלה זו לשתי שאלות משנה: הראשונה, האם אדם יכול להתבונן על טקסט ב"אובייקטיביות", כלומר האם אנו יכולים להתייחס לפעולה אנושית ולקבוע בפשטות: "כך היה", "כך בדיוק כתוב", ובעצם "זו האמת", או שמא כל ניסיון לתאר את העולם מהול בהכרח בפרשנות אישית, סובייקטיבית ורבת-פנים? בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא כי אי-אפשר להתבונן על המציאות באובייקטיביות, עולה השאלה השנייה, החינוכית: כיצד מתמודד המורה עם המשימה של ההוראה והקניית הידע בעודו מודע לריבוי הפרשנויות האפשריות לאובייקט הלמידה (טקסט או התרחשות במציאות), ומכאן ליחסיותו של הידע שהוא מציע לתלמידיו? המחברים מציעים תיאור מקוצר של תולדות הדיון במקומו של הפרשן בפרשנות ומעיינים בכמה מקורות תלמודיים הדנים גם הם, מתוך עולמם, בחוסר יכולתו של לומד התורה לדעת את האמת "האחת" שלה (רוחמה וייס, אבנר הכהן).

  • תקציר

    מחקר אתנוגרפי ביקורתי זה בוחן כיצד הזיכרונות מהעבר הסובייטי מסופרים מחדש כדי להעריך את הרפורמות החינוכיות העכשוויות. המחברת משתמשת בתיאוריית ההתהוות ההיסטורית (Historical Becoming) של מיכאיל בכטין (Mikhail Bakhtin) כדי לנתח כיצד שרידי העבר מתקיימים יחד עם צורות של ההווה הניאו-ליברלי ומעצבים את האופן שבו מורי המורים והסטודנטים שלהם מפרשים את הרפורמות החינוכיות ואת עבודתם היומיומית (Aydarova, Olena, 2015).

  • סיכום

    מאמר זה מנסה לחלץ אפיון כולל וחיובי (לא שולל) של סמכות חינוכית מתורתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. ניסיון זה משמעותי במיוחד בעידן בו הסמכות החינוכית מצויה במשבר גדול. עיקרו של משבר זה הוא ערעור האמון המוחלט בתבונה, במדע ובקידמה – ערעור שנעשה על-ידי ניטשה (ניטשה, 1999א, 1999ב) ומשתלב גם ברוח התקופה. הסמכות החינוכית דינמית ומתפתחת. היא מופיעה כסמכות חיצונית, שקיימת אצל מחנך אותנטי וראוי, עוברת דרך סמכות עצמאית ואותנטית אצל המתחנך, המשתחרר מסמכות חברתית חיצונית ומזויפת, מתעלה מעליה ומתקדם לעבר עצמאות ואותנטיות. התפתחות סמכות חינוכית זו נשענת גם על לימוד הידיעות והדוגמה האישית של אחרים, תוך קביעת יעדים ומטרות לחינוך, דהיינו מתוכו של בעל הסמכות. רעיון הסמכות החינוכית הדינמית ניתן להצדקה על דרישתו של ניטשה לאותנטיות של היחיד, להתגברותו העצמית, לחיפושו העצמי וליצירתיותו. המחבר טוען, כי סמכות זו ניתנה להכלה לא רק על יחידי סגולה אלא על כל בני החברה, אף אם הדבר חורג מכתביו של ניטשה המפורשים ולמרות העובדה, שקשה למצוא בדבריו דרישות להיבט של סולידריות ולפן שיתופי בחיי היחיד, הנחוצים לאפיון של סמכות חינוכית ראויה (ערן גוסקוב).

  • תקציר

    במאמר זה, המחבר חוקר את הקשר בין הוראה ולמידה. בעוד שבייחוד בשפה האנגלית הקשר בין הוראה לבין למידה הפך לאינטימי עד שלעתים מסתכלים עליו כאילו הביטוי 'הוראה ולמידה' הוא מלה אחת, המחבר טוען כי חשוב לשמור על הוראה ולמידה בנפרד זו מזו, וגם מספק מספר טיעונים עבור ההצעה שייתכן שהלמידה אינה האפשרות היחידה שההוראה צריכה לכוון אליה. המחבר חוקר רעיון זה באמצעות דיון בקשר שבין הוראה לבין למידה, הן מבחינה מושגית והן ברמה אקזיסטנציאליסטית. הוא דן במגבלות של שפת הלמידה כשפה חינוכית, מציין עבודה פוליטית שנעשית דרך השפה של הלמידה, ומעלה שאלות אפיסטמולוגיות ואקזיסטנציאליסטיות לגבי זהותו של הלומד, בייחוד ביחס לשאלה מה זה אומר להיות בעולם במונחים של למידה כהבנה וכהענקת משמעות (Biesta, Gert, 2015).

  • סיכום

    מה שמבחין בין מורה כשיר למורה טוב הוא היכולת של האחרון לבצע שיפוטים ולהביאם למעשה החינוכי. המעשה החינוכי כמו גם הכשרת המורים צריכים לכוון ליצירת מחנך טוב. זוהי גישה מבוססת מידות-טובות (של המורה), והיא שונה מגישה המדגישה כשירויות או הנשענת על ראיות ונתונים מנותקים ממיהות המורה. הכשרה ראשונית של מורים משחקת תפקיד חשוב בפיתוח מידות טובות של מחנכים, והיא מזמנת לפתחם של מורים חדשים אפשרויות להוסיף ולגדול בחכמה החינוכית, שבמסגרתה, השאלה מה רצוי מבחינה חינוכית, תוסיף ותהיה שאלה מרכזית גם בהמשך (Gert J. J. Biesta).

  • תקציר

    'מנהיגות פדגוגית' (Pedagogical Leadership), היא מונח המופיע לעיתים קרובות בספרות והמורה על צורות של פרקטיקה המעצבות ומכוונות את ההוראה והלמידה להשתלבות במנהיגות. אולם במאמר זה המחברים טוענים כי המונח 'פדגוגיה' הופך לרב-משמעי בעת שהוא מצורף למושג ה'מנהיגות' ודורש הסבר נוסף, בייחוד במאה ה-21. המסקנות של המחברים מעודכנות על ידי ממצאים ממחקר שנערך על-ידם עם מנהלי בתי ספר ומנהיגים של מסגרות לגיל הרך באנגליה במהלך שנת 2012 (Male, Trevor; Palaiologou, Ioanna, 2015).

שימו לב! ניתן לחזור לתוצאות החיפוש האחרון מכל עמוד באתר בלחיצה על הכפתור בצד ימין