פילוסופיה עם ילדים כדרך לשאלות רוחניות וקיומיות

קיזל, א' (פברואר, 2016). למה? למה? אבל למה? הד החינוך, צ'(3), 86-84.

ד"ר אריה קיזל, פילוסוף של החינוך ומומחה לפילוסופיה עם ילדים, הוא ראש החוג ללמידה והוראה באוניברסיטת חיפה

פילוסופיה עם ילדים, כדרך חיים וכמתודה חינוכית, מבדילה את עצמה מהוראת הפילוסופיה בבתי הספר ומלימודי הפילוסופיה האקדמיים. בעוד שהוראת הפילוסופיה בבתי הספר מתמקדת, בעיקר בבתי ספר תיכוניים, בלימודי תולדות הפילוסופיה והרעיונות הפילוסופיים לאורך ההיסטוריה האנושית, פילוסופיה עם ילדים (ופילוסופיה לילדים) היא אפשרות לדרך חיים של שאילת שאלות קיומיות ורוחניות, מגיל צעיר, על אודות עצמנו, על עולמנו ועל הסובב אותנו.

עיסוק בשאלות הקיומיות הנוגעות לאדם, למהותו ולמקומו בעולם דורש, כפי שמציעה הפדגוגיה הפילוסופית הילדית מבית מדרשו של מת'יו ליפמן [Matthew Lipman], אבי "הפילוסופיה לילדים" ו"הפילוסופיה עם ילדים", פינוי מקום ומרחב לקשב גדוש וממוקד לשאלות פילוסופיות אותנטיות ומקוריות (גם אם אינן מנוסחות בקפידה) מצדם של ילדים.

מבחינה היסטורית, החשיבה של המבוגר על הילדות היא המצאה מודרנית. לפני התקופה המודרנית נחשבו הילדים ל"אנשים קטנים" שיכולים לבצע מטלות כמו מבוגרים רק בצורה שונה, אולם תפיסה זו השתנתה וכיום העמדה המקובלת היא שילדים אינם מסוגלים לפעול בתחומי למידה רבים. ילדים נחשבים ל"מועמדים לדעת" ול"לא מפותחים מספיק" לעסוק בתחום כבד משקל, ולפי התפיסה החינוכית שהתקבעה מהלכים פילוסופיים מתקדמים אינם אפשריים עם ילדים.

לדברי הפילוסוף לילדים גארת' מת'יוס [Gareth Matthews], התפיסה הזאת של הילדות מטרידה משום שהיא אינה נותנת מקום של כבוד ליכולתו של הילד לשאול שאלות משל עצמו. הוא סבור ששאלה כגון "האם אנחנו קיימים כשאנחנו חולמים" היא שאלה פילוסופית ורוחנית מן המעלה הראשונה ואף שהיא נשמעת לעתים קרובות מפי ילדים צעירים, המבוגרים פוסלים אותה כ"ילדותית" ו"לא מפותחת". מבוגרים נוטים לפסול את הסקרנות של הילד וגם את הדמיון שלו, וכך מכבים מהר את נר התהייה שלו על העולם, שהיא בסיס הבסיסים של העיסוק הפילוסופי.

ליפמן ניהל במשך שנים רבות את המכון לקידום פילוסופיה לילדים בקולג' מונטקלייר בניו ג'רזי, והוא מאמין שנקודת המוצא להתפתחותם הפילוסופית של ילדים נמצאת בדיוק בנקודה שבה הם מתחילים לשאול "למה". לרוב הילדים יש נטייה טבעית להרהר על חוויות ועל התנהגויות בסיסיות ומסתוריות בחייהם ובשאלות התמימות והעמוקות של הפילוסופיה. הם אינם חוששים, ושאלות לא מבלבלות אותם. להפך — השאלות מניעות ומסקרנות אותם. ילדים מבקשים לדעת למה דברים קורים, אינם חדלים לתמוה כיצד הם מתרחשים, דורשים תשובות על שאלות "למה" אין־סופיות וממשיכים להעמיד בסימן שאלה את התשובות ולשאול עוד שאלות.

בספרה החשוב "הילד הפילוסופי" [The Philosophical Child] מ־2012 טוענת ג'אנה מור־לון (Mohr Lone) שרגישות פילוסופית מתחילה בהתעניינות בשאלות הלא פתורות אשר מחלחלות לכל תחום מתחומי החיים שלנו. חשיבה על סוגיות כאלה מעוררת אצלנו מודעות לפערים בין התפיסה שלנו לבין המציאות. מודעות זו מובילה לשאלות נוספות. ככל שאנו בוחנים את מהות הקיום שלנו, כך עולות בנו שאלות נוספות. טיפוח הזהות הפילוסופית הזאת מחזק את היכולת לשים לב למורכבויות שמתחת לפני השטח. כשם שהתפיסה המוסרית של אריסטו מחברת בין למידה לבין זיהוי ההיבטים המוסריים בחוויות ובאירועים מסוימים, כך פיתוח הרגישות הפילוסופית תורם ליכולת להבחין באופן פשוט וקל יותר בהיבטים הפילוסופיים בסיטואציות בחיינו.

למאמר של ד"ר אריה קיזל

ראו גם:

פילוסופיה עם ילדים, קו העוני ורגישות פילוסופית-חברתית