פילוסופיה חינוכית
מיון:
נמצאו 68 פריטים
פריטים מ- 21 ל-40
  • לינק

    הספר מציע דיון באתגר שמהפכת המידע מציבה בפני מערכת החינוך. בית הספר עוסק בידע ובלמידה, אך לעתים רחוקות מתקיים בין כתליו דיון המתייחס למהות הידע, לצורת ארגונו ולקשר שבין אלה לבין תהליך הלמידה. מהפכת המידע של ימינו מחייבת התמודדות מחודשת עם סוגיות אלה, ומעלה את השאלה אם ניתן כיום להציע רציונל בר-הצדקה לתכנית הלימודית הבית-ספרית, לצורת ארגון הידע בה ולתהליכי ההוראה למידה שהיא טומנת בחובה. במוקד הספר חמישה מאמרים העוסקים במושגים מידע, ידע ודעת ובהשלכותיהם על כישורי חשיבה, על החינוך למשמעות, על הפליאה ועל הדמיון. שניים מהמאמרים עוסקים במחשבתם של הפילוסופים דלז וגואטרי ומישל סר ובוחנים את השלכות הגותם. על כל אחד מהמאמרים מגיבים שני אנשי חינוך נוספים (שלמה בק).

  • לינק

    עמנואל לוינס הוא מגדולי הפילוסופים בעת החדשה, ורבה חשיבותו לשיח המוסרי של המאה העשרים ואחת, הן לשיח היהודי הישראלי והן לשיח הפילוסופי והפוליטי בכללו. בספר זה חושף חנוך בן-פזי, מן החוקרים הבולטים בישראל של משנת לוינס, את הרלבנטיות של לוינס למחנכים ולחוקרי חינוך. משנתו של לוינס מתגלה כאן ככזו הממירה את שיח הזכויות הרווח בשיח של חובות וצווים מוסריים, והופכת את הערבות ההדדית והסולידריות החברתית ליסוד המארגן של כל עשייה חינוכית. באותה נשימה היא מלמדת על חשיבותו של המפגש האישי בין מורים ומורות לתלמידיהם ומצביעה על הנשגב, הפורה והמתחדש שיכול להתרחש רק בתחום ההוראה (חנוך בן-פזי).

  • לינק

    השאלה "למה בכלל בית ספר?" מובילה כמתבקש אל מטרות החינוך של העשור השני במאה ה-21. השאלה הזאת עולה יותר ויותר בתקופה שבה ניתן להשיג כמויות אדירות של מידע וידע באופן עצמאי ובקלות. הספר בוחן את מאפייני תקופתנו, ובעקבותיהם סוקר 22 מקורות (אישים או אסכולות) מחוללי מטרות חינוכיות. בעקבות הסקירה מחלץ המחבר 14 מטרות מרכזיות, שלטענתו אין אפשרות לקיים בית ספר עם אחת מהן בלבד, ואין אפשרות לממש באותו בית ספר את כולן יחד. הספר בוחן כל אחת מן המטרות מה יש בה ועם אילו מטרות אחרות מתאים לה לחבור, או אם אילו מטרות אחרות היא נמצאת בסתירה. הספר מציג את הבעייתיות לממש מטרות חינוכיות בכלל, ומדוע בתי הספר מתקשים להשתנות, בניגוד לכל מה שקורה בסביבתם. הספר מסתיים בדיון על מטרה חינוכית לאומית – מעבר למוטת כנפיו של בית ספר בודד – כיצד ניתן לצמצם את הפערים החינוכיים הגדולים שקיימים בישראל (אברהם פרנק).

  • סיכום

    החינוך לזהות יהודית וציונית הוא אחד מאבני היסוד של החינוך הממלכתי בישראל. לכן ראוי שמחנכים ומעצבי מדיניות החינוך יתנו דעתם לשאלות התשתית בתחום זה: מהי זהות ומהו חינוך לזהות? מהן מטרות החינוך לזהות ומהן האסטרטגיות החינוכיות שיש לאמץ כדי להשיג מטרות אלו? המאמר מציג שלוש תשובות לשאלות אלה לאור שלושה שירים של יהודה עמיחי. מכל אחד מהשירים משתמעת גישה אחרת להבנת המושג "זהות" וכן אידיאולוגיה חינוכית שונה: מן הגישה המהותנית למושג הזהות נובע חינוך המבוסס על אידיאולוגיה של תִרבות; מן הגישה ההבנייתית הרדיקלית נובע חינוך המבוסס על אידיאולוגיה של אינדיבידואציה; ומן הגישה ההבנייתית המתונה נובע חינוך ברוח "המודל השלישי בחינוך", המבוסס על סינתזה בין אידיאולוגיית התִרבות לאידיאולוגיית האינדיבידואציה. המאמר מנתח את השירים ואת פרדיגמות הזהות והגישות החינוכיות המשתמעות מהם, ובוחן את המשמעויות מרחיקות הלכת של יישום כל אחת מהגישות (אוהד דוד).

  • לינק

    ספר זה דן בשאלת הסמכות החינוכית בבית הספר על רקע מעמדה המתערער בישראל ובכלל העולם המערבי. הספר מאיר ומבהיר את מושג הסמכות החינוכית מזוויות ראייה מגוונות, ומראה שלא ניתן לקיים את הפעילות הבית-ספרית ללא סמכות חינוכית. הוא מצביע על הפיחות ועל המשבר שחלו בסמכות זו בתקופתנו ועל הגורמים האחראים לכך, ומבקש לתלות את שורשי המשבר העכשווי בסמכות החינוכית בהלכי הרוח המצויים בליבת תפיסת העולם הפוסט-מודרניסטית ובאידאולוגיות הכלליות והחינוכיות הנגזרות ממנה, ומשפיעים על המציאות הפוסט-מודרנית. בחלקו האחרון של הספר מוצגת ביקורת על גישות שונות העוסקות בניסיונות שיקום הסמכות החינוכית, והוא מסתיים בפרישת מצע תאורטי לבנייה מחודשת של מושג הסמכות החינוכית בתנאי המצב הפוסט-מודרני (ערן גוסקוב).

  • סיכום

    מאמר זה יוצא מנקודת מוצא תיאורית לפיה העיסוק במשמעות החיים אינו מקבל ביטוי מרכזי בעשייה החינוכית. בהמשך לעמדתו של ויקטור פראנקל (1978), המכירה בשאיפה למשמעות כצורך אנושי בסיסי, נטען, כי אחת המטרות של העשייה החינוכית היא לעורר בלומדים את השאיפה למשמעות ולסייע להם להוביל לחיי משמעות. מתוך טעם זה ממש נגזרת חשיבות הצגתו של עולמו הפילוסופי והחינוכי-מעשי של יאנוש קורצ'אק בתכנית הלימודים בחוגים למחשבת החינוך במוסדות להשכלה גבוהה ובהכשרת מורים בישראל. פרשנות מוצלחת ומעניינת של תשתית פילוסופית זו עשויה ליצור עמדה מפורשת בשאלת משמעות החיים (נורית בסמן מור).

  • לינק

    פרופ' שלמה בק, לשעבר נשיא מכללת קיי לחינוך ומי שעמד כמה פעמים בראש פורום המכללות האקדמיות לחינוך, מודאג. את ספרו החדש הוא כתב "מתוך תחושה עזה של דאגה לעתידה של הכשרת המורים בישראל", כדבריו. בצדק. דאגה זו מוצאת את מקומה בכל אחד מפרקי הספר המפורט שלפנינו ובעיקר בשורה האחרונה שלו, שאינה מביאה בשורה בדמות הצעה להכשרת מורים חדשה. עם זאת, הספר פותח את אחד הדיונים החשובים ביותר שהיו כאן בשנים האחרונות בתחום הכשרת המורים ובעיקר אינו חושש מהדיון בקשר בין הכשרת המורים לבין הפילוסופיה שלה (אריה קיזל).

  • סיכום

    החינוך הוא משרתם של שלושה אדונים — אדון חברה, אדון תרבות ואדון יחיד. כל אדון כזה מייצר מגה־נרטיב חינוכי התומך במטרת חינוך שהוא רוצה לקדם; והם לא הולכים יחד (יורם הרפז).

  • סיכום

    המאמר שואל מהו מקומן של התרבות (והחינוך) ושל הביולוגיה בעיצוב ההתנהגות האנושית. אל מול תפיסות אידאליסטיות ואופטימיות בדבר טבע האדם שהוא סוקר – הפרא האציל, הלוח החלק והרוח במכונה – הוא מביא את המחקר האבולוציוני העדכני בדבר המשקל הרב שיש לביולוגיה ולגנים על ההתנהגות האנושית ודן במשמעות הדבר בחינוך (יוני מזרחי).

  • סיכום

    המאמר נסוב על האדם שעצם שאילת השאלות היא ממהותו האנושית. האדם שואף לחרוג מעצמו אל מעבר לעולמו הנוכחי, והצעד הראשון הוא העמדת הנתון בשאלה. הבעייתיות בחינוך היא המתח בין רצונו של המורה להשפיע על תלמידו ולהביאו לכלל חיקוי, ובין שאיפתו לחנך את התלמיד כך שלא יירתע מהצגת שאלות (שמואל שקולניקוב).

  • סיכום

    המאמר משווה את מושגיו של מרטין בובר – ”אני-אתה״, ”אני-הלז״ ו״זיקת גומלין״, הדנים בסוגי קשר ושיח בין בני אדם, וכן המושגים ”דיאלוג חלקי״ ו״אחריות״ (בין מורה לתלמיד) – למושגים ”הפנים״, ”האחר״ ו״אחריותי הקבועה כלפי האחר״ של עמנואל לווינס. על רקע מושגים אלה מציג המאמר את המשותף לעמדותיהם של שני הוגי החינוך ביחס לחינוך ואת המבדיל ביניהן (יונתן כהן).

  • סיכום

    המאמר עוסק בפחדם של המבוגרים בכלל ושל מערכת החינוך בפרט מעיסוק בשאלות האדם, פחד המנהל את חיינו החינוכיים. הוא סוקר את הדרכים שבהן אנו חוסמים את השאלות ומציג את ההצדקות שאנו נותנים לכך. הוא קורא לנו להתגבר על פחדנו ולעסוק בפילוסופיה עם ילדים (אריה קיזל).

  • סיכום

    המאמר יוצא בביקורת נוקבת נגד זרמים פוסט-מודרניים ופוסט-ציוניים בחינוך. תוך כדי שהוא בוחר בס' יזהר כמייצגם, המאמר קורא לשיקומה של התפיסה החינוכית ההומניסטית-יהודית והלאומית-ציונית, ליישומה במציאות החברתית והכלכלית של ימינו ולהחזרת עטרת הפילוסופיה בהכשרת המורים, בעיצוב תכניות הלימודים ובתפקוד המחנכים (אליעזר שביד).

  • לינק

    הכול חינוך, ספרו החדש של שר החינוך לשעבר שי פירון, הוא סיפורה של המהפכה החינוכית שביקש לחולל במדינת ישראל. הספר מאתגר את החשיבה הקונבנציונלית על אודות חינוך ומעודד את קהילת אנשי החינוך לחשוב מחוץ לקופסה ולגעת בנפשם של התלמידים. בנימה אישית ובדברים היוצאים מהלב פורש הרב פירון את חזונו ומניח על השולחן תכנית עבודה חינוכית לשנים הבאות (שי פירון).

  • סיכום

    מאמר זה מנסה לחלץ אפיון כולל וחיובי (לא שולל) של סמכות חינוכית מתורתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. ניסיון זה משמעותי במיוחד בעידן בו הסמכות החינוכית מצויה במשבר גדול. עיקרו של משבר זה הוא ערעור האמון המוחלט בתבונה, במדע ובקידמה – ערעור שנעשה על-ידי ניטשה (ניטשה, 1999א, 1999ב) ומשתלב גם ברוח התקופה. הסמכות החינוכית דינמית ומתפתחת. היא מופיעה כסמכות חיצונית, שקיימת אצל מחנך אותנטי וראוי, עוברת דרך סמכות עצמאית ואותנטית אצל המתחנך, המשתחרר מסמכות חברתית חיצונית ומזויפת, מתעלה מעליה ומתקדם לעבר עצמאות ואותנטיות. התפתחות סמכות חינוכית זו נשענת גם על לימוד הידיעות והדוגמה האישית של אחרים, תוך קביעת יעדים ומטרות לחינוך, דהיינו מתוכו של בעל הסמכות. רעיון הסמכות החינוכית הדינמית ניתן להצדקה על דרישתו של ניטשה לאותנטיות של היחיד, להתגברותו העצמית, לחיפושו העצמי וליצירתיותו. המחבר טוען, כי סמכות זו ניתנה להכלה לא רק על יחידי סגולה אלא על כל בני החברה, אף אם הדבר חורג מכתביו של ניטשה המפורשים ולמרות העובדה, שקשה למצוא בדבריו דרישות להיבט של סולידריות ולפן שיתופי בחיי היחיד, הנחוצים לאפיון של סמכות חינוכית ראויה (ערן גוסקוב).

  • סיכום

    מחבר המאמר מציע לייבא לישראל תכנית לימודים הרווחת באוניברסיטאות מובילות בארצות הברית. כמענה למשבר במדעי הרוח, מזמין המחבר את הקוראים לבחון את האפשרות של לימודי ליבה שיהיו מובֽנים לתוך תכניות הלימודים במערכת ההשכלה הגבוהה. המענה שמציע המחבר מושתת על תכניות שקיימות באוניברסיטאות ייל וקולומביה והמתמקדות ב"ספרי מופת" (Great Books). התכניות מפגישות סטודנטים באופןישיר עם טקסטים קלאסיים, העוסקים בין היתר ב"דילמות הגדולות" של הקיום האנושי והמאפשרים גיבוש זהות ופיתוח אנושיות. המחבר דן בהיבטים של תוכן ופדגוגיה ומציע שתי אפשרויות ליישום הגישה במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. הוא מסכם בקָבעו שמודל זה מתאים במיוחד לחברה הישראלית, שכן הוא "מעודד מפגש בלתי אמצעי עם הטקסטים התרבותיים המכוננים ומבוסס על דיון ביקורתי, שבו בוחן הסטודנט את עצמו ואת החברה שבה הוא חי למול מורשת העבר" (עידו חברוני).

  • תקציר

    כותב המאמר מבסס את טיעוניו על תפיסת תפקיד המורה ומהות ההוראה על תורתו של מרטין בובר (Martin Buber) ובמיוחד על רעיון ה"אני אתה" (I and Thou) שבה. הוא מביא פרשנויות ודיון עיוני תוך הסתמכות על פרשני בובר שונים כדי להבהיר את התפיסה שלו בנושא. אבן יסוד בפילוסופיה החינוכית של בובר היא היחסים הדיאלוגיים המבקשים מאיתנו לגשת לאחר תוך קבלת השוני והייחודי, בפתיחות וללא תפיסות קודמות, תוך בירור מה האחר מביא לעולם. הכותב רואה בכך חלק נכבד בהיבט המעשי של עבודתו של בובר בחינוך (Alexandre Guilherme).

  • לינק

    נייר העמדה "אדם מחונך עוצר בזמן" מציג לאנשי החינוך וההוראה הסבר תמציתי על תופעות הגזענות, פשעי השנאה והאלימות הפוליטית. בהמשך הוא מציג אבחנות והבחנות לגבי תהליכי ההיגרפות ב"נחשול". בחלק הארי מוצגים עשרה יסודות חינוכיים – אינטלקטואליים, רגשיים, חברתיים ופוליטיים – שאם נשכיל לטפחם כהלכה נצליח לטפח בדורות הצעירים את העמידות והחוסן כנגד הרוע, העוולות והזוועה שמחלות תרבות אלה גזורות על האנושות (נמרוד אלוני).

  • סיכום

    מה שמבחין בין מורה כשיר למורה טוב הוא היכולת של האחרון לבצע שיפוטים ולהביאם למעשה החינוכי. המעשה החינוכי כמו גם הכשרת המורים צריכים לכוון ליצירת מחנך טוב. זוהי גישה מבוססת מידות-טובות (של המורה), והיא שונה מגישה המדגישה כשירויות או הנשענת על ראיות ונתונים מנותקים ממיהות המורה. הכשרה ראשונית של מורים משחקת תפקיד חשוב בפיתוח מידות טובות של מחנכים, והיא מזמנת לפתחם של מורים חדשים אפשרויות להוסיף ולגדול בחכמה החינוכית, שבמסגרתה, השאלה מה רצוי מבחינה חינוכית, תוסיף ותהיה שאלה מרכזית גם בהמשך (Gert J. J. Biesta).

  • תקציר

    מאז כניסתו של החינוך הציבורי במאה התשע עשרה, מורים במדינות מערביות רבות ניסו להשיג הכרה מקצועית. למשך תקופה קצרה בחלק האחרון של המאה העשרים, המקצועיות נתפסה כשיח של התנגדות או כ"אויב" של רציונליזם כלכלי ופרפורמטיביות. אולם לאחרונה, ממשלות הגיבו באמצעות "קולוניזציה" של מקצועיות ואכיפת "סטנדרטים" כך שהמושג הוגדר מחדש. במחקר זה, המחברים מנתחים תעתיקים של ראיונות עם 20 מורים מ-Queensland ומסיקים שדעות המורים לגבי מקצועיות בעשור השני של המאה העשרים ואחת הן למעשה הישנות של טכנולוגיות דיסציפלינריות מהמאה התשע עשרה (כפי שהציע מישל פוקו) המגולמות בדרכים חדשות (Bourke, Terri; Lidstone, John; Ryan, Mary, 2015).

שימו לב! ניתן לחזור לתוצאות החיפוש האחרון מכל עמוד באתר בלחיצה על הכפתור בצד ימין