מדריך אונסקו לחקר ולהערכה מחדש של ספרי לימוד, שראה אור לראשונה בשלהי שנות התשעים של המאה ה-20, נעשה מאז ברחבי העולם כלי שימושי לאנשי חינוך ובהם חוקרים, מחברי ספרי לימוד, מפתחי תכניות לימודים ומורים העוסקים בניתוח טקסטים חינוכיים ברמה הארצית והבין-לאומית, בהשוואתם ובפיתוחם. המדריך מציע קווים מנחים לחקר ספרי לימוד, לסדנאות ולפרויקטים בין-מדינתיים שמטרתם להנחיל לתלמידים תפיסת עולם שוחרת שלום ולמנוע את הטמעתם של סטראוטיפים, הטיות ועיוותים ביחס לאחר. המדריך מבוסס על גישות ביקורתיות לחקר ספרי לימוד שפותחו לאחר שתי מלחמות העולם וסכסוכים אזוריים אחרים (פאלק פינגל).

הספר מספר את סיפור עלייתם של יוצאי אתיופיה והשתלבותם בישראל, דרך הפריזמה של מסלול ייחודי להכשרה להוראה במכללה האקדמית אחוה. הספר מאיר את המסעות של הפרט ושל הקבוצות באתיופיה ובישראל – במערכת החינוך, בהשכלה הגבוהה. הוא מעלה שאלות של גיבוש זהות אישית ומקצועית, דילמות של חיי היום-יום בקליטה ובהשתלבות ודילמות של החלטות חשובות בחיים. הספר מתאר את החלום ואת החזון של העלייה לירושלים וכן את ההגשמה של ההכשרה להוראה כמסעות של תקווה בדרך ארוכה של התנסויות משמעותיות ומחקרים שנעשו במשך יותר מעשר שנים (אסתר קלניצקי, שוש מלאת, נחום כהן).

מדוע מחזאים כותבים מחזות? האם עומדת לנגדם תכלית נוספת מלבד עצם כתיבת המחזה והצגתו על במה? למרות טענתו של אריסטו שתכלית הטרגדיה היא הקתרזיס, ואין לה תכלית נוספת, טוען המחזאי מוטי לרנר כי חשובי המחזאים במאה ה-20 כתבו מתוך הכרה ברורה בתכלית מהותית נוספת שיסודה בכמיהתם לתיקון האדם והחברה. בחלקו הראשון של ספרו תכלית המחזאי הוא מתאר את תכליותיהם של עשרה מן החשובים במחזאי המאה ה-20, ומבהיר מדוע הפרוטגוניסט והקתרזיס הם האמצעים העיקריים העומדים לרשותו של כל מחזאי החותר לתיקון. בחלקו השני של הספר הוא דן בשלושה ממחזותיו הגדולים של ארתור מילר: "כולם היו בניי", "מותו של סוכן" ו"ציד מכשפות", ומנתח בפרוטרוט את תכליותיו של מילר בכתיבת המחזות האלה ואת תבניות הפרוטגוניסט והקתרזיס שיצר בכל אחד מהם כדי להשיגן (מוטי לרנר).

הפרקים הראשונים של הספר מתמקדים בדמויות כגון פאולו פריירה (Paulo Freire), ג'ורג' קאונטס (George Counts), ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (W. E. B. Du Bois), וקרטר וודסון (Carter Woodson), אנשים המגלמים את המסר המרכזי של מחבר הספר. הפרקים הבאים של הספר מציגים דוגמאות לניסיונות לעשות שימוש בחינוך כסוכן לשינויה של החברה. הפרקים האחרונים מתמקדים ברפלקציות האישיות של מחבר הספר לא רק לגבי המענה לשאלה הכללית של הספר "האם החינוך יכול לשנות את החברה?", אלא גם לגבי התנאים והשחקנים הנחוצים על מנת שתהליך זה יתרחש ( Michael W. Apple) .