בבסיס המאמר עומדת ההבחנה בין הוראה לבין חינוך. ההוראה משמעה הקניית ידע ומיומנויות, ונתפסת כחיונית הואיל והיא מסייעת בהכשרת הלומדים לתפקוד מוצלח בעולם. החינוך, לעומת זאת, עוסק בהצגת ערכים ראויים האמורים להתוות את דרכו של הלומד בבגרותו. עבודת המורה מזוהה כיום בעיקר עם ההוראה, כלומר במתן כלים שיאפשרו לתלמיד לשכלל ולשפר את רמת החיים, בעוד שבמקצועות ההומניסטיים, אשר בהם טמון היסוד החינוכי, חל פיחות. אף על פי כן, השאלה מהם חיים ראויים ובייחוד מהם הערכים שיכולים להעניק לחיים טעם ומשמעות הפכה לחיונית ביותר בימינו. ( מרגולין, רון).

הטענה המרכזית של המאמר היא שהמשבר הממושך של מערכת החינוך נובע מהתערערות מערכת האמונות שבבסיס העשייה החינוכית, שהחינוך בן-זמננו איבד את דרכו וזנח את ייעודו. אנו חיים כיום בעולם פוסט-מודרני המאופיין כעידן של גלובליזציה ומהפכת מידע. קצב השינויים הטכנולוגיים, והתחלפות הידע הפכו להיות כה מהירים עד כדי כך שאין בידנו אפשרות לחזות את צורכי החברה העתידיים. לפיכך, הקשר בין הידע שלומד התלמיד כיום לבין השתלבותו בחברה שלתוכה הוא יגדל אינו ברור כלל ועיקר. החינוך, אם כן, הפסיק להיות רלוונטי ובית הספר איבד את ההצדקה המרכזית לפעילותו ( שלמה בק) .

המאמר מציג גישה חינוכית אלטרנטיבית הנקראת חינוך דיאלוגי. נקודת המוצא שלה נעוצה בפילוסופיה האקזיסטנציאלית-דיאלוגית העוסקת בטבע ההתייצבות של היחיד בעולם. התייצבות זו אינה נתפסת כמבודדת מן העולם אלא כעומדת מראש בזיקה אליו. משמעותו של היחיד מובחנת כאן מתפיסות כגון סובייקט פסיכולוגי או אובייקט חברתי. אין מדובר כאן במושג מופשט שניתן לעבדו במונחים כלליים אלא רק לחיות אותו כ"אני", כהתייצבות וכהסכמה למפגש. על פי התפיסה הדיאלוגית האני הוא תמיד קוטב אחד בצירוף אני-אתה או אני-לז. היחיד איננו נתפס כאינדיבידואל מופרד אלא כמי שפניו החוצה, שעצם טבעו הוא כבר דיאלוג ותנועה ( דני לסרי) .

המאמר מציע שתי תפיסות משלימות לגבי שאלת משמעות החיים. האחת רואה את החיים כתהליך דינמי של התהוות, צמיחה ויצירה. היכולת לגדול ולהשתנות נתפסת כביטוי המובהק של החיים. האדם החי שואף להתחדשות, להשתבחות עצמית ולעצמאות רוחנית. התפיסה השנייה של משמעות החיים קשורה בראשונה ורואה את החיים כתהליך בלתי פוסק של סקרנות, חקירה ופליאה. התכונות המרכזיות של החיים הן התמיהה, התהייה, ההשתוממות והחיפוש, והספקנות נתפסת ככוח המניע של החיים. משתי תפיסות אלה נגזרות שלוש מטרות-על חינוכיות ( אבינון, יוסף ).

למרות חשיבותן של סוגיות קיומיות המוצגות במאמר נמצא שהעשייה החינוכית העכשווית מתקדמת בעיקרה בציונים, בהישגים לימודיים ובתפקודים הנורמטיביים. כניסיון לביקורת בונה. במאמר מוצגות בהרחבה שלוש תובנות חינוכיות מן העבר העשויות לשמש השראה עבור ליבת החינוך הראויה. מקור ההשראה הראשון הוא סוקרטס (Socrates). מאמר מקיף של ד"ר נמרוד אלוני.

המאמר טוען כי ההגות החינוכית של עידן הנאורות העמידה במרכזה שתי דמויות, הפוכות לכאורה. הדמות האחת היא של המחוקק כמחנך, כלומר מחוקק המופקד על מערכת חינוך שתכליתה לעצב את הרגליו ונימוסיו של הילד ולהתאימו לחברה אשר הוא חי בה. הדמות האחרת היא של המחנך כמחוקק, ולפיה תכלית החינוך היא למצות את מלוא יכולותיו "הטבעיות" של הילד כדי לכונן חברה אוטופית עתידית – חברה שתידרש בה הזדהות מוחלטת בין הפרט לבין הכלל. שתי התפישות הללו הפוכות לכאורה, אך מסקנתן היא זהה. בין אם המחוקק הוא המחנך, בין אם המחנך הוא המחוקק, תהליך החינוך נתפש כפעולה כוחנית של הפעלת סמכות ומרות.

ושוב הייתה לעם ישראל סיבה טובה לגאווה. עוד חוקר ישראלי זכה בפרס נובל וגם הפעם לכימיה. ובדיוק כפי שהיה הדבר לאחר זכייתה של פרופ' עדה יונת באותו הפרס מלאה התקשורת בדברי קינה על מצב לימודי הכימיה בהווה ומעמדנו המדעי בעתיד. דברי הקינה מתייחסים לכך שלכאורה מערכת החינוך הידרדרה בשנים האחרונות ועל כן מערכת שיכולה הייתה בעבר לטפח ולגדל מדענים בעלי פוטנציאל לזכות בפרס נובל לא תוכל בעתיד להגיע לאותם ההישגים. נחום בלס , אשר כתב את הסקירה העובדתית המעניינת זו מדגיש בדבריו: " אין לנו אלא להצטרף לתחושות הגאווה, אך אנו רחוקים מלהזדהות אם דברי הקינה. אמנם קיימת אפשרות הולכת וגוברת לכך ששיעור המדענים הישראלים שיזכו בעתיד בפרס נובל ילך ויקטן, אך הסיבה לכך איננה רמתה הנמוכה לכאורה של מערכת החינוך בישראל היום יחסית לרמתה בעבר, כי אם העובדה שההתקדמות במערכות החינוך בארצות אחרות התקדמו בקצב מהיר הרבה יותר ממערכת החינוך שלנו. והם עשו זאת בעיקר משום שקצב ההשקעה שלהם במערכות החינוך היה גבוה במידה ניכרת מקצב ההשקעה הממשלתית והפרטית במערכת החינוך בישראל ( נחום בלס) .