מאמר זה יוצא מנקודת מוצא תיאורית לפיה העיסוק במשמעות החיים אינו מקבל ביטוי מרכזי בעשייה החינוכית. בהמשך לעמדתו של ויקטור פראנקל (1978), המכירה בשאיפה למשמעות כצורך אנושי בסיסי, נטען, כי אחת המטרות של העשייה החינוכית היא לעורר בלומדים את השאיפה למשמעות ולסייע להם להוביל לחיי משמעות. מתוך טעם זה ממש נגזרת חשיבות הצגתו של עולמו הפילוסופי והחינוכי-מעשי של יאנוש קורצ'אק בתכנית הלימודים בחוגים למחשבת החינוך במוסדות להשכלה גבוהה ובהכשרת מורים בישראל. פרשנות מוצלחת ומעניינת של תשתית פילוסופית זו עשויה ליצור עמדה מפורשת בשאלת משמעות החיים (נורית בסמן מור).

מקסין גרין, הפילוסופית החשובה ביותר של החינוך, נפטרה השנה ב־29 במאי בעיר הולדתה ומגוריה, ניו יורק, בגיל 96. אני ועוד רבים כמותי למדנו על מותה באופן מידי, מהרשתות החברתיות, ורגש עז ומצמית של אובדן הציף אותנו — עשרות אלפים שאינם מכירים זה את זה ואינם שותפים בדת, לאום או תרבות. מקסין גרין הייתה לכולנו הרבה יותר ממרצה מבריקה, מנטור אישי, הוגה חינוכית וסופרת מחוננת. היא הייתה מקור השראה נדיר באיכותו וביופיו לכל המעולה שיכול להיות ואיננו — בחינוך, בחברה, בפוליטיקה ובאמנות (נמרוד אלוני).

הבוגר הרצוי של מערכת חינוך שעוסקת בחינוך הוא אדם שחייו הם בעלי משמעות. מהם חיים בעלי משמעות? כיצד מחנכים אליהם? מערכת החינוך מדגישה פיתוח מיומנויות קוגניטיביות־אינסטרומנטליות של חישוב, ניתוח, היסק וכדומה ומזניחה היבטים קיומיים ומהותיים יותר של תהליך הלמידה כגון מודעות עצמית, התבוננות פנימית ותובנה (Hart 2003). הדגש הזה מותיר את ההתייחסות לשאלות הנוגעות לאושר, לתכלית ולמשמעות מחוץ לשיח ולמעשה החינוכיים. פיתוח מיומנויות חשיבה לטווח הקצר אינו מאפשר יצירת זהות פנימית יציבה ("מיהו האדם שברצוני להיות?") ואינו מקדם פיתוח והתחייבות למטרה מעוררת השראה ("למה אני שואף בחיי?"). ללא כיוון או מטרה משמעותית, אין טעם והנעה לפעול.החיפוש אחר מהות, תכלית ופשר – החל במיתוסים שאנשים סיפרו סביב המדורה, עבור בדתות ומפעלי תרבות וכלה בהגות בת ימינו – הוא בליבת הקיום האנושי, והוא מכונן אותנו כ"בני אדם". ויקטור פראנקל, אבי תורת הלוגותרפיה (תרפיה באמצעות משמעות), ציין שנטייתם הטבעית של בני האדם היא חיפוש משמעות ושהאושר הוא תוצר לוואי של החיפוש הזה (פנינית רוסו־נצר).