האמת שאדם מוכן לחיות ולמות למענה
תדמור, י' (2024). "האמת שאדם מוכן לחיות ולמות למענה". הארץ, 6 בפברואר
עיקרי הדברים:
- יוסף שכטר (1994-1901) לימד בבית הספר הריאלי בחיפה פילוסופיה ומקצועות היהדות. הוא גיבש בו חוג קטן של תלמידים, "החוג השכטריסטי", והיה להם למורה רוחני
- ב-1960 הקימה הקבוצה את קיבוץ יודפת למימוש חיים יהודיים רוחניים על־פי משנתו. שכטר פירסם הרבה מאמרים וספרים והיה מקור השראה למחפשי דרך רבים, חילונים ודתיים
- בספר חדש סוקרת אשת החינוך שרית שוסהיים את הגות שכטר, ומדגישה בו את מרכזיות המושג "מהותיות": הייחודי והאותנטי שבאדם, שעל החינוך לסייע לו למצוא ולטפח
- הכוונה היא לאמת פנימית שלעתים עומדת מנגד לאתוס המקובל בחברה. בדרך זו בונה אדם עצמיות אל מול כוחות חוץ השולטים בו (הכנסייה, ההמון) ומול אשליות וקונספציות
- כיום מתפתחת בעולם ספרות מעניינת על "חינוך אקזיסטנציאליסטי" וקמים מוסדות חינוך ברוחו. עם זאת, בישראל אין אסכולה חינוכית מוכרת בשם זה ובכלל המושג איננו רווח
מחבר המאמר, ישעיהו תדמור, היה תלמידו של יוסף שכטר בבית הספר הריאלי בחיפה ולימים שימש כמנהלו של בית הספר. תדמור אימץ חלקים מהגותו של שכטר בתפישתו החינוכית ואף חיבר עליו ספר. ברשימה זו הוא סוקר את ספרה של שרית שוסהיים, מרצה ומכשירת מורים במכללת הרצוג שבגוש עציון.
לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא רוחניות
שכטר (1994-1901) נולד בגליציה, למד בווינה, היה חבר "החוג הווינאי", עלה לארץ ב-1938 ולימד בבית הספר הריאלי פילוסופיה ומקצועות היהדות. הוא גיבש בו חוג קטן של תלמידים, "החוג השכטריסטי", והיה להם למורה רוחני. ב-1960 הקימה הקבוצה את קיבוץ יודפת למימוש חיים יהודיים רוחניים על־פי משנתו. הוא פירסם הרבה מאמרים וספרים והיה מקור השראה למחפשי דרך רבים, חילונים ודתיים.
לפי תדמור, מיטבו של הספר נעוץ בפיתוח המושג "מהותיות" בתפישתו של שכטר. כפשוטו, המושג "מהותי" אצל שכטר הוא "אותנטיות", ו"אדם מהותי" פירושו "אדם אותנטי". אותנטיות בהגות, החל מה"ארטה" (arete) שבפילוסופיה היוונית, דרך ה"וירטו" (virtue) שבהגות ימי הביניים ועד לאקזיסטנציאליזם, פירושה הוא הייחודי שבאדם, המיצוי הנעלה ביותר של מה שבמקורותינו מוכר כ"מותר האדם". ונוכל להסתייע בהגדרות נוספות שלה: "הליבה המהותית של הסובייקטיביות", "החיוניות הספונטנית של האדם", "האמת שאדם מוכן לחיות ולמות למענה", "הכרעה סובייקטיבית על מהות ודרך החיים", או בהגדרה של תדמור, "התקדשות אדם לייעודו".
לפי ההוגה האקזיסטנציאליסט ז'אן פול סארטר, המהות של האדם היא תוצר של קיומו, של עצם חייו, ניסיונותיו, חרדותיו, הישגיו, משבריו ובעיקר הכרעותיו. האמת, אם כן, איננה אמת תיאורטית, מופשטת, אפריורית, קודמת, אלא אמת אישית נוצרת ונבנית, אמת הכרחית בתחום ההכרה וגם בתחום המוסר. אותנטיות אף היא אמת, אבל אמת פנימית שלעתים עומדת מנגד לאתוס המקובל בחברה. ניטשה, ששכטר נטל גם ממנו, מכנה זאת "טעמה של הארץ": שיבה אל המקורות הראשוניים שבאדם, כמו אל "אמא אדמה", אל עצמיותו, מול כוחות חוץ השולטים בו (הכנסייה, ההמון) ומול אשליות וקונספציות.
ההכרעה האקזיסטנציאליסטית
שכטר גורס, בעקבות קירקגור, שהאדם נועד להכריע בדבר מצב הקיום שעל־פי עקרונותיו ירצה לחיות. זוהי "ההכרעה האקזיסטנציאלית". האם יבחר האדם במצב קיום "אסתטי" – כלומר נהנתני, חופשי, כאוטי וייצרי? האם במצב קיום "אתי" – מתוך קבלה צייתנית של כללים ונוהגים בחברה ובדת; האם במצב קיום "דתי" – שמתאפיין בויתור, בצמצום העצמי, באמונה אך גם בחרדה שמא לא זיהינו נכונה את קול האלוהים, בבדידות ובשתיקה? במצד הדתי, אדם מחפש חיבור אל הנעלה, הנשגב, האלוהי, אבל הוא חש שאיננו מסוגל לעשות את ה"קפיצה" אל הספירה המטאפיסית. הקושי לבצע קפיצה זו נובע בין השאר מהאינטלקטואליות היתרה שהאדם המודרני מאדיר, ה"מדעיות" בלשונו של שכטר, הוא איבד מהתמימות שבמימוש חיים דתיים אידיאליים.
אף ששכטר לא כתב זאת במפורש, מחבר המאמר סבור כי את מרחב המעבר בין ה"אתי" ל"דתי" ראה שכטר כמצב קיום אנושי בפני עצמו, שלב נוסף במודל שלבי הקיום של קירקגור, מצב ה"מהותיות".
ה"דתיות" מהווה יסוד במהותיות השכטרית. זו כמיהתו של אדם אשר מקפיד לקיים את עקרונות "המצב האתי" אל הדתיות אך נרתע מהאבסורד, מהפרדוקס ומהאימה של "המצב הדתי" הקירקגוריאני. דתיותו של שכטר היא אנושית. זו דתיות הומנית שהעיקר בה הוא הזיקה הדתית הטבועה באדם, בסובייקט.
שכטר הִרבה לכתוב על חינוך ורוב מניין מאמריו נוגע בו. אף־על־פי־כן, על המהותיות כמטרת החינוך וכמושג המכליל את העבודה החינוכית בכללה, ואף על "האדם המהותי" כיעד נכסף של החינוך (מעין "הבוגר הרצוי" בלשון החינוך כיום), על אלה כתב ישירות אך מעט מזעיר. שוסהיים במחקרה הזינה את המושגים הללו במלותיו שלו כפי שמצאה אותן בדברים שכתב, עיבתה אותם לכלל מושגים רוויי תוכן הגותי והצביעה על כיוונים לעשייה חינוכית.
כיום מתפתחת בעולם ספרות מעניינת על "חינוך אקזיסטנציאליסטי" וקמים מוסדות חינוך ברוחו. בישראל אין אסכולה חינוכית מוכרת בשם זה ובכלל המושג איננו רווח, אבל מהבחינה המהותית־התוכנית אפשר להצביע על הוגים, חוקרים ואנשי חינוך בארץ כבר למן תקופת היישוב שבכתיבתם ובפעילותם מביעים את הרעיונות ההומניסטיים־אקזיסטנציאליסטיים. ייתכן שאלה יתגבשו לכלל זרם חינוכי. בתולדות הזרם הזה בישראל יש לשכטר תפקיד מכונן.
שוסהיים מיטיבה להציג את מצב המהותיות כאפשרות שיש בה מזיגה של "האתי" ו"הדתי", כנוסחה שבה הדתיות המתלווה לאתיות היא באפשר, מעין "וחי בהם". האדם הוא שמכריע בדבר התכנים, המינון והגבולות של הדתיות הנדרשת לו לקיומו אך בלי לפגוע בנאמנותו למוסר האנושי.
בחשבון הנפש שאנו נדרשים לו בעקבות המלחמה הנוראה הנוכחית עשוי ספרה של שרית שוסהיים לסייע. שני הפרקים הראשונים בו דנים במשברי האדם ובמוות ואף הם מלוּוים במחקר מעמיק ובהגדרות מחכימות. ובעיקר, תפישת הדתיות של שכטר, בתובנותיה הבהירות של שוסהיים, עשויה לתרום לישראליות ולישראלים מכל המגזרים בבירור שאלות הקיום והזהות.
חשבון נפש לחינוך
גם החינוך ייקרא לקיים חשבון נפש, בראש ובראשונה על עצם התפישה של המושג. זו הידלדלה בעשורים האחרונים ונהפכה לתכליתית ותועלתית, נעדרת־רוח, חסרה את יסודות החוויה וההתעלות, נטולת־זיקה אל האידיאות. "מהותיות" ו"האדם המהותי" עשויים להוות מושגים מרכזיים בשיח החינוכי הנדרש עתה בדחיפות. הם מציעים המשגה וכיווני מחשבה ורגש לרובד העילי שלו, מאפשרים לזרמי חינוך שונים, אתאיסטיים ודתיים כאחד, להציע תכנים ואופנויות שונים שמשתמעים מהם ושיש בהם לכוון את התלמידה והתלמיד להכרעה אקזיסטנציאלית לחיים הממצים את הסגולות האנושיות הגבוהות.
לפי פרופ' חנוך בן פזי מאוניברסיטת בר-אילן, "קולה של שרית שוסהיים המהדהד את רעיונותיו של יוסף שכטר מפנה את תשומת הלב לחשיבות השיבה אל ה"מהותיות". שכטר הוא אחד ההוגים של הצמיחה מתוך משבר, של ההתפתחות מתוך קושי, של האמונה בכוחו של האדם לצאת משגרת הקיום ולפגוש את היסודות העמוקים ביותר שבנפשו. שכטר קורא למסע רוחני ופנימי, שחשוב שיישמע בכל עת, אולם בעת הזאת חשיבותו יקרה כפל כפליים. זוהי קריאה להעמיק בחקר המשבר שבו אנו נתונים, להבין את המסע אל פנים הנפש כדי לחפש את דרכנו, להבין מחדש את המציאות שסביבנו דרך השיבה אל המהות האנושית של האדם".
פרופ' רון מרגולין מאוניברסיטת תל-אביב סבור כי "במחקרה פורץ הדרך מצביעה שרית שוסהיים על ציר מרכזי שקושר את רעיונותיו זה בזה וחושף את השיטתיות החבויה בכתביו הרבים. בכוחה של המהותיות להציל את האדם המודרני מאובדן המשמעות הפנימית של החיים הדתיים הן כאשר הוא ממשיך לקיים אותם קיום חיצוני בלבד ולא פחות מכך לאחר שנטש אותם, אולם חש באובדנו של מפתח שיכול לשוב ולהעניק משמעות מחודשת לחייו".
המוסיקאי, הסופר ומגיש הרדיו אהוד בנאי כתב על ספרה של שוסהיים כי "יוסף שכטר הקדים את זמנו. כבר בשנות החמישים הוא הציע תודעה יהודית מתחדשת, תורות רוחניות מהמזרח וחזרה אל הטבע. למעט קומץ מחסידיו שהקימו את היישוב יודפת קולו היה בודד למדי. המפגש האישי שלי עם שכטר התרחש בתקופה של חיפוש, כשהייתי על צומת דרכים וחיפשתי את דרכי. מצאתי בכתביו ובהגותו עושר רוחני גדול לצד עצות מעשיות לבניית גשר בין היהדות לעולמי הפנימי. ספרה של שרית שוסהיים עושה חסד גדול עם הגותו של שכטר. הוא יוצא לאור בזמן הנכון, כשכל כך חשוב וחיוני לשמוע את קולו המהדהד, ומזכיר לנו לשים לב אל הנשמה".