זה שנים שנבחני בחינות הבגרות, הורים לנבחנים, מורים רבים במערכת, בוחנים, פקידי משרד החינוך ורבים וטובים יודעים שתרבות השקר והעמדת הפנים היא חלק בלתי נפרד מהבחינות: העתקות בזמן הבחינה נעשו דבר שבשגרה והן הולכות ומשתכללות עם השנים; בוחנים שתפקידם לשמור על טוהר הבחינות עוזרים בעקיפין ובמישרין לנבחנים בעיצומה של הבחינה; מורים נענים ללחצים אדירים שמופעלים עליהם ונותנים ציוני מגן גבוהים במיוחד במבחני המתכונת באופן שאינם משקפים את הישגי הלומדים והורים שהפרוטה מצויה בכיסם משקיעים הון עתק במימון לימודים פרטיים שעיקר מטרתם לשכלל את יכולתם של הלומדים לעבור את בחינות הבגרות ללא כל קשר לרצף הלימוד של התלמידים במהלך שנות לימודם בבית הספר. כל התופעות האלה מביאות לידי מסקנה עגומה: בחינות הבגרות אינן כלי הערכה אמין המשקף למידה. הן טכניקה מלאכותית הניתנת ליישום ולשכלול ללא כל קשר לנעשה בבית הספר, ולכן אינן מהוות מדד ללימוד רציף ותהליכי. חמור מכך, יש בהן מרכיב שקרי כל כך ברור וגלוי לעין, עד שהן מוזילות לחלוטין את ערך הלמידה ( אייל נוה ).

מגזין "טיים" האמריקני הגדיר את אלפי קון (Kohn) "המבקר הרהוט ביותר של החינוך המבוסס על מבחנים וציונים". קון, בן 54, הוא מחברם של 12 ספרים על חינוך במשפחה ובבתי הספר, שהפכו לרבי מכר ותורגמו לשפות רבות. הוא מרצה מבוקש, ועמדותיו, המתגרות בקונצנזוס הפדגוגי האמריקני השמרני, באות לידי ביטוי בספריו. קון נקרא ונשמע ברחבי ארצות הברית, אך אינו עושה רושם גדול על מערכת החינוך האמריקנית. הרפורמה הגדולה של העשור האחרון – "אף ילד לא נשאר מאחור" ("No Child Left Behind") – שבוש יזם ואובמה ממשיך, הומצאה נגד כל הרעיונות שהוא מפתח ומפיץ במשך שלושה עשורים. בשנה האחרונה הוא הוריד כפפות וקורא למורים ולהורים להתאגד ולמרוד – להפסיק לשתף פעולה עם מערכת החינוך שמזיקה לילדים. לפי קון, תכנית הרפורמה, שמטרתה שב- 2014 כל בתי הספר בארצות הברית ישיגו תוצאות מושלמות במבחנים, לא עובדת ולא יכולה לעבוד. הבעיה, טוען קון, היא הגישה הכללית של מגבשי המדיניות, אשר מנסה להפוך את בתי הספר למסגרות בסגנון תאגידי באמצעות מבחנים ( דקל, יעלי).

הפילוסוף וחוקר התרבות חן למפרט מציע התבוננות ביקורתית על מערכת החינוך, ועל פיה מסתבר שמרבית התופעות המצוינות לעיל אינן מסימניו של משבר ואף אינן מצביעות כלל ועיקר על כישלון, אלא דווקא על הצלחתו של ההיגיון החברתי בדמוקרטיה התעשייתית הניאו-קפיטליסטית. היגיון זה קובע שתפקידה העיקרי של מערכת החינוך הציבורית הוא לשמר, לחזק ולשעתק פערים מעמדיים. זו מערכת בעלת יכולת מופלאה לבצע חיברות לאנשים שעתידים להוות שוליים בחברה; מערכת שנבנתה על מנת להכשיר בני אדם לחיות בהוויה מנוכרת וחסרת תכלית אישית, על ידי כך שהיא מאמנת אותם לוותר על שאיפותיהם, להבליג על כאבם, על בדידותם ועל דיכוים, ולהשלים עם היותם חסרי ערך חברתי ( חן למפרט).

המחברים מבקשים להציע אלטרנטיבה לאופן בו בתי הספר מתייחסים למצוקתם של ילדים, מתוך אמונה שעל אף שהמוסד החינוכי עצמו הוא אחד מהגורמים המרכזיים למצוקה, הוא גם המקום בעל הפוטנציאל הגדול ביותר למציאת מענה אנושי והולם לחלק ניכר ממנה. לטענתם אם בית הספר היסודי מבקש להכשיר את הילדים לחייהם בעתיד, עליו להשקיע דווקא באינטראקציה הבין-אישית, אותו תחום הנחשב כיום שולי, ולהעדיפו באופן ברור על פני חינוך מדעי או הקניית נגישות לטכנולוגיות. הולדתו של הספר הביקורתי נובעת מהיכרות אישית עם ילדים ועבודת שטח של המחברים. כל פרק נפתח בסיפור של תמונה מחיי בית הספר, ולאחריו שיחה המתמקדת במושג שעלה מן הסיפור ומייצג פער בין ההתכוונות והאפשרות הגלומות במוסד החינוכי לבין המציאות הקשה בפועל, מבחינת חוויתם הסובייקטיבית של הילדים. (גדי אבידן, חן למפרט, גיש עמית)