המאמרון הקודם של ג'יי הורוויץ, בנושא "ואולי זו איננה שאלה של איזה כלי עדיף", ניסה לבחון את הדרכים שבהן סטודנטים מצליחים (או לא מצליחים) לזכור את מה שהם לומדים בשעת שיעור, ומה עליהם לעשות כדי להפוך את המידע הזה למשהו שעליו הם יכולים לבנות בחייהם. במאמרון הנוכחי בוחן הורוויץ את האמצעי שבו המורה מעניק את הידע שהסטודנט אמור לרכוש, קרי ההרצאה (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ שב לעסוק בבלוג שלו בנושא של רישום הערות (note taking) לעומת הקלדה במהלך השיעור. עמדתו של הורוויץ מקבלת הד בפוסט של פול מונהיימר (Paul Monheimer) הטוען כי ההצלחה הגדולה יותר שברישום בכתב היד נובעת מכך ש"סטודנטים רבים כבר מכירים שיטות רישום בכתב היד והתאמנו בהן מספיק על מנת להשתמש בהן בצורה יעילה…מורים אינם יכולים לצפות שסטודנטים יידעו לרשום הערות, או לתקצר את הנלמד בשיעור, בלי שהם יעזרו לסטודנטים שלהם לרכוש את המיומנויות השונות שבאמצעותן אפשר לעשות זאת. מונהיימר גם מצביע על היתרונות של הרישום הדיגיטאלי שמזמין שימוש חוזר דינמי יותר מאשר הרישום בכתב יד" (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורווויץ מתייחס בבלוג שלו לכתבה בעיתון "גלובס" שכותרתה "האם המחשבים של גוגל ומיקרוסופט ישנו את אופן הלמידה של תלמידי ישראל?". הורוויץ כותב כי "…הכותרת הזאת מעידה על העדר היכולת שלנו להשתחרר מהתקווה שטכנולוגיות חדשות ישנו את פני החינוך. חלמנו על זה לפני עשרים שנה כאשר מחשבי ה-PC התחילו לחדור לתוך הכיתות, ומפני שהחלום לא התגשם חידשנו אותו עם מחשבים ניידים והסיכוי שכל תלמיד יוכל להחזיק מכשיר. לא עבר זמן רב והטאבלטים והטלפונים החכמים זכו להיות נושאי הדגל של השינוי. והנה, בקושי הספקנו להתאכזב מאלה, ואנחנו למדים שלגוגל ולמיקרוסופט מכשירים חדשים שאולי סוף סוף יביאו את השינוי המיוחל" (ג'יי הורוויץ).

בשנת 2007 האוניברסיטה של טקסס ביקשה לבחון איזה כלי לזיהוי העתקות בעבודות של סטודנטים כדאי לה לרכוש. סוזן שורן (Schorn), מרצה באוניברסיטה ערכה בדיקה ממצה. היא בדקה את הכלי הנפוץ ביותר, Turnitin, וכלי נוסף, SafeAssign (שבסופו של דבר הוחלט עליו) וגם עריכת חיפוש בגוגל על קטעי טקסט נבחרים מתוך עבודות הסטודנט. המסקנה של שורן היתה ברורה – הכלים הייעודיים היו פחות יעילים מאשר החיפוש על קטעי טקסט דרך גוגל. לפני שבוע Inside Higher-Ed פרסמה כתבה שמדווחת שהשנה שורן ערכה בדיקה חוזרת … והגיעה לאותה המסקנה (ג'יי הורוויץ).

במאמרון ביקורת נוקב מתייחס ג'יי הורוויץ לנושא של שילוב סמרטפונים בהשכלה הגבוהה: "דרך מאמרון קצר של טים סטאמר הגעתי לכתבה בוושינגטון פוסט שדיווחה על מחקר שהתפרסם בגליון החדש של ה-British Journal of Educational Technology. במחקר, שנערך בשנת הלימודים 2010-2011, החוקרים חילקו סמרטפונים ל-24 סטודנטים שעבורם היתה זאת הנגיעה הראשונה במכשירים כאלה. לפני השימוש הם ביקשו מהסטודנטים להעריך עד כמה המכשירים יעזרו להם בלמידה, כאשר בסיום שנת הלימודים הם חזרו על אותן השאלות כדי לבדוק עד כמה התחזית של הסטודנטים תאמה את הנסיון שהם צברו" (ג'יי הורוויץ).

לפני שבוע Campus Technology דיווח על הנסיון של אוניברסיטה פרדו (Purdue) בהכנת סרטונים עבור קורסים אצלה. מתברר שסרטי וידיאו שמראים מרצה שעומד מול המצלמה ומרביץ הרצאה במשך חצי שעה או יותר אינם מצליחים לעורר את התעניינותם של הסטודנטים, או לשמור עליהם מרוכזים. לאור זה מפיקי הסרטונים עבור הקורסים החליטו לוותר על המרצים המומחים ובמקומם לשכור שחקנים שמצליחים טוב יותר לעורר עניין ולשמור עליו (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ כותב בבלוג שלו כי "במשך מספר שנים, עד לפני בערך שנה, בהרצאות על התקשוב בחינוך, הרביתי לצטט קטעים מתוך המבוא של ספר שהתפרסם ב-1843 מאת ויליאם אלקוט, Slate and Black Board Exercises. נהגתי לעשות זאת כדי להמחיש שגם לוח הגירים היה פעם טכנולוגיה חדשה והשימוש ה-"נבון" בו לא היה מובן מאליו…הגדולה של לוח הגירים איננה בתכונות שטבועות בלוח עצמו, אלא בנסיון שהמשתמשים בו יוצקים לתוכו, נסיון מצטבר המועבר בצורה מושכלת לעוד ועוד מורים" (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ סוקר באופן ביקורתי את מאמרם של אברום רותם ועידית אבני 25 מיתוסים ותפיסות שגויות בלמידה בסביבה דיגיטלית (מיזם "מתקוונים לאתיקה"). הורוויץ מדגיש לכל אורך המאמרון שלו את הצורך בהגדרת מטרות החינוך, ומבקר את רותם ואבני על כך "…שהתייחסות לתפיסות מסויימות כ-"מיתוסים" מאפשרת להם להימנע משאלה משמעותית יותר של איזו "למידה" הסביבה הדיגיטאלית יכולה לשרת" (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ מפרסם בבלוג שלו תגובה ביקורתית לכתבה מאתר ה-District Administration: "אמיתה מאד מקובלת גורסת שהתקשוב מחולל שינוי מהותי בחינוך. אפילו הספקנים מוכנים להודות שהעשייה החינוכית נמצאת היום בתקופה של שינוי מואץ, ובמידה רבה זה בזכות הדיגיטאליות. עם שינויים שמתרחשים בכל כך הרבה חזיתות – קורסי MOOC, הכיתה ההפוכה, BYOD, למידה ניידת, big data, ועוד – קשה לקבוע מהיכן תגיע ההשפעה המרכזית. אולי זה איננו משנה, אבל אם רוצים להשפיע, רצוי לדעת איפה הכי כדאי ללחוץ, ולכן יש טעם לזהות את הנקודה החשובה ביותר. אבל אולי יש דרך פשוטה יותר – פשוט ללכת על כל החזיתות או לירות לכל הכיוונים".

ג'יי הורוויץ מדווח בפוסט שלו על סרטון מעניין ודינמי העוסק במהפכות בחינוך: "…מדובר בסרטון בן שבע דקות של דריק מולר, מייסד אתר Veritasium, ערוץ ב-YouTube עם עשרות סרטונים הבוחנים מבחר נושאים מדעיים. בסרטון החדש שלו מולר מונה סידרה של המצאות שהתיימרו לחולל מהפכה בחינוך: הקולנוע, הרדיו, הטלוויזיה, וכמובן גם המחשב. הוא מדגיש שכל הטכנולוגיות החדשות שעליהן תלו תקוות חינוכיות הכזיבו. בנוסף, ולא פחות חשוב, כל הטכנולוגיות האלו היו אמורות לצמצם את מספר המורים שיהיו דרושים למערכת".

בתקשוב החינוכי היום "למידה ניידת" היא בין המונחים הפופולאריים ביותר. אפשר להבין למה. מכשירים דיגיטאלים נמצאים כמעט בכל כיס, והמכשירים האלה מעניקים גישה מהירה וכמעט בלתי-אמצעית למידע (אני, כרבים אחרים, כתבתי על זה לפני כמה שנים). והיום לא מדובר רק בגישה למידע, אלא באפליקציות שבאמצעות ה-GPS מזהות את מקומו של הלומד ומזרימות אליו מידע בהתאם למקום הזה. אפשר להגיד שאנחנו עדים להתגשמות חזון ה-anytime, anywhere learning, חזון שעליו חלמו עוד במאה הקודמת, אבל לא היה ישים אז. היום, כאשר הטכנולוגיות מאפשרות את מימוש החזון, אפשר להבין את ההתרגשות. אבל דווקא בגלל זה צריכים לשאול אם אותה anytime, anywhere learning היא באמת מה שאנחנו רוצים (ג'יי הורוויץ).

ג'יי הורוויץ סוקר באופן ביקורתי מאמרון גדוש שבחים הדן בקובץ שנבנה במקור על ידי מפקח במערכת החינוך של מדינת ניו ג'רזי. בקובץ רשימה של מעל 80 כלים דיגיטאליים, כאשר כל כלי משויך לאחת או יותר מבין הקטגוריות שבטקסונומיה של בלום.הורוויץ מעלה שתי שאלות: "הראשונה די מובנת מאליה: מה ברשימה עושה אותה לטובה כל כך? אבל השאלה השנייה הרבה יותר חשובה: האם הטקסונומיה של בלום וקטלוג כלים דיגיטאליים לפי התאמתם לשלבים השונים שבה אומרים לנו משהו משמעותי שיכול לקדם את הלמידה? אישית, התקשיתי מאד להבין למה הרשימה נחשבת טובה. יתרה מזאת, העיון בה שכנע אותי שוב שהניסיון לרתום כלים דיגיטאליים לטקסונומיה של בלום מיותר".

ג'יי הורוויץ מתייחס למאמרון הקודם שלו בנושא "תכנית לימודים המבוססת על איסוף וניתוח נתונים", ומתאר כיצד הביע בו את החששות שלו "כלפי ההשתלטות על החינוך של תפיסת עולם מכניסטית שבאה לביטוי בחברות כמו Knewton והנתונים הרבים שהן אוספות. ציינתי שחברות כאלה מתיימרות לייעל ולשפר את הלמידה של תלמידים באמצעות כמויות המידע האדירות שהן אוגרות בכל שלב ושלב של ההוראה והלמידה. נדמה לי שהסברתי את ההתנגדות שלי לתפיסה הזאת במאמרון ההוא, אבל יש עוד שני היבטים של הסוגיה הזאת שראויים להתייחסות".

במאמרון מרתק אודות פני החינוך, ג'יי הורוויץ מציין כי "נכון להיום עתיד התקשוב החינוכי, כמו עתיד התקשוב בתחומים רבים אחרים, נמצא בנתונים, ב-big data. ומתברר שהמקור העשיר ביותר לנתונים הוא דווקא החינוך". הורוויץ מבקש להתריע מפני "תפיסת העולם המכניסטית שמנחה את הפרויקטים שמבקשים לאסוף עוד ועוד נתונים ועל פיהם לקבוע כיצד הלמידה צריכה להתרחש. תפיסת העולם הזאת באה לביטוי חד במיוחד אצל חוסה פריירה, מנכ"ל Knewton".