שני צדדים של אותו מטבע
המאמרון הקודם של ג'יי הורוויץ, בנושא "ואולי זו איננה שאלה של איזה כלי עדיף", ניסה לבחון את הדרכים שבהן סטודנטים מצליחים (או לא מצליחים) לזכור את מה שהם לומדים בשעת שיעור, ומה עליהם לעשות כדי להפוך את המידע הזה למשהו שעליו הם יכולים לבנות בחייהם. במאמרון הנוכחי בוחן הורוויץ את האמצעי שבו המורה מעניק את הידע שהסטודנט אמור לרכוש, קרי ההרצאה.
"...נדמה לי שהבעיה המרכזית נמצאת בכך שהמערכת החינוכית עדיין רואה במסירת מידע התפקיד המרכזי של המורה. כאשר זאת הציפיה של המערכת, ההרצאה נשארת אמצעי הוראה הגיוני. ומול זה, הרישום הכמעט מילולי של הנאמר בשיעור, רישום שהיום אולי נעשה באמצעים דיגיטאליים אבל ביסוד איננו שונה ממה שקרה בכיתות של ימי הביניים, נעשה לאמצעי ה-"למידה" ההגיוני של הסטודנט. אם אנחנו רוצים שסטודנטים ילמדו לרשום בצורה אחרת – שהם ישייכו לעצמם מה שמעניין ומשמעותי ממה שנאמר בשיעור – חשוב שההרצאות שבהן הם רושמים יהיו כאלה שמעוררים עניין, שמאתגרים, שעוזרים לראות את התמונה הגדולה. אלה אותם הדברים שהמרצה המוצלח עושה. אבל כדי שהמרצים יפעלו בצורה הזאת היעדים של המערכת צריכים להיות שונים מאלה של היום".