יורם הרפז
מיון:
68 פריטים
פריטים מ- 41 ל-60
  • לינק

    הוראה טובה, לפי לם , היא "משחק" עם שלושת דפוסי ההוראה – דפוס ההקניה, דפוס העיצוב ודפוס הפיתוח – בהתאם לנסיבות. "ההכרעה בין דפוסי ההוראה האפשריים אינה עניינה של התיאוריה, אלא של מי שנזקק לה" (1973, 63). כלומר, אין ולא יכולה להיות הכרעה תיאורטית אפריורית לטובת אחת ההוראות ; ההכרעה יכולה וצריכה להיעשות רק בהקשר ממשי, וההקשר הממשי הוא מצבו של התלמיד בזמן נתון: "עיקרה של ההוראה הוא תהליך מתמיד של הכרעות מן הסוג הזה, של בחירה במטרות חדשות, של בחירת מטרות התואמות צרכים מיידיים של התלמיד, ושל הכרעה בדבר אמצעים על פי זיקתם למטרות השונות […] התלמיד הוא גורם שמצבו בכל רגע ורגע מן הדין שישפיע הן על מטרות ההוראה והן על אמצעיה ( יורם הרפז).

  • לינק

    המאמר נפתח בתהייה לגבי מהות החינוך, ובשאלה אם כלל יש לחינוך מהות ואם כן מה טיבה? השיח שהכתיב הפוסט-מודרניזם בעשורים האחרונים הפך את המושג "מהות" לבלתי תקין פילוסופית ופוליטית. הרעיון האפלטוני שלפיו ביסוד כל התופעות החולפות הנגישות לחושים מסתתרת איזו מהות אידאית קבועה הנגישה לשכל, הפך למפוקפק ודחוי. התודעה הפוסט-מודרניסטית של ימינו נותנת קדימות לתופעות על פני המהות, לריבוי על פני האחדות, לפני השטח על פני העומק, לזמני על פני הנצחי, להווה על פני העבר והעתיד, לפוליתאיזם על פני מונותאיזם. אין מהות אל-זמנית ואל-מקומית שמסתתרת מאחורי התופעות, מכוונת אותן ומאצילה עליהן משמעות כוללת ( הרפז, יורם).

  • לינק

    לקורצ'אק הייתה אישיות מורכבת שאי אפשר להעמידה על יסוד אחד. את השקפת עולמו החינוכית ביסס על התבוננויות ותובנות. שיחה עם מרק סילברמן, שספרו "הילד הוא אדם: הגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק" רואה אור בימים אלה (יורם הרפז, 2012).

  • לינק

    כדי להנחיל לצעירים את הישגי התרבות, החינוך צריך להחליף את המקצוע הבית ספרי בתחום משמעות – תחום שבאמצעותו יכולים צעירים להבין את העולם ולמצוא ולהמציא את עצמם. המחבר רואה בלימודי תאטרון את טיפוס אידאלי של תחום משמעות (יורם הרפז , 2012).

  • לינק

    בספרו החדש, היוצא כעת בעברית, מציע דיויד פרקינס שבעה עקרונות להוראה. ספר קודם שלו הציע עקרונות להוראת אמנות. בשיחה עמו הוא מסביר מדוע קשה לשנות את ההוראה, אבל בהחלט אפשרי, ואיך אמנות רלוונטית לחייהם של בני האדם בימינו (יורם הרפז, 2012).

  • סיכום

    תנועת "התמונה הגדולה" היא כנראה התנועה החינוכית המעניינת ביותר שצמחה בעשור האחרון בארצות הברית. בית הספר "מט" עומד במרכזה של תנועת "התמונה הגדולה", המקיפה 62 בתי ספר בעלי תשתית פדגוגית משותפת שביסודה עומד העניין האישי של כל תלמיד. אנשי "התמונה הגדולה" מאמינים שאם מגלים את העניין האישי של כל תלמיד, אפשר ללמד דרכו כל נושא. בלי עניין אישי,. מציאת העניין המיוחד לכל תלמיד הוא העיקרון הראשון, והוא מתחיל ביחס האישי. בתי הספר של תנועת "התמונה הגדולה" קטנים, וכך גם הכיתות ( נתן אודנהיימר, יורם הרפז) .

  • לינק

    שלוש שאלות לפחות צריך לשאול על בתי הספר הניסויים (או החדשניים או פורצי הדרך): מה זה בכלל בית ספר ניסויי; מדוע חלק גדול מבתי הספר הניסויים חוזרים להיות בתי ספר רגילים לאחר תקופת הניסוי; ומדוע אין להם כמעט השפעה על מערכת החינוך. הנה שלוש תשובות אפשריות על שאלות אלה. מאמר פתיחה חשוב של ד"ר יורם הרפז , עורך הד החינוך .הגיליון עוסק בחדשנות של בתי הספר הניסויים ושואל האם מערכת החינוך יכולה ורוצה ללמוד מהחדשנות של בתי הספר הניסויים ? ( יורם הרפז) .

  • לינק

    אם תסתכלו על בית הספר מנקודת המבט של תנאים חיוניים ללמידה תראו שאין בו תנאים להנעת למידה. בית הספר עושה כמעט הכול כדי שתלמידים לא ילמדו בו – והם לא לומדים. רוב החומר הנלמד בבית הספר נשכח, ומה שנזכר עדיף שיישכח – למשל, שללמוד זה משעמם, שלחשוב זה מזיק, שלדעת זה לשנן, שכל הנושאים האלה שבית הספר מלמד לא רלוונטיים, ושאני "חכם" (תלמיד טוב) או "טיפש" (תלמיד לא טוב). אילו היינו חושבים על בית הספר מנקודת המבט של תנאים ללמידה, או מנקודת המבט של הלומדים, היינו מבינים שעלינו לשנותו באופן יסודי, ושהאתגר החינוכי הגדול של ימינו הוא ליצור סביבות חינוכיות שבהן תלמידים לומדים ורוצים להמשיך ללמוד ( יורם הרפז).

  • סיכום

    ישראל שפלר (88), פרופ' אמריטוס לפילוסופיה של המדע והחינוך באוניברסיטת הרווארד, הוא אולי אחרון הפילוסופים הגדולים של החינוך, שריד לימים שבהם הפילוסופיה האנליטית הובילה את השיח החינוכי. שפלר כתב ספרים רבים בתחום הפילוסופיה של המדע והחינוך. לעברית תורגם ספרו "תנאי הידיעה: מבוא לתורת ההכרה והפילוסופיה של החינוך", ועתה "שאלה של חינוך". "שאלה של חינוך" הוא אסופת מאמרים, שמקצתם עוסקים בהיבטים שונים של החינוך ובעניינים נוספים, ומקצתם ברשמים אישיים של המחבר על אנשים ואירועים שהשפיעו על התפתחותו ( יורם הרפז).

  • לינק

    ד"ר עמלה עינת (72) עוסקת בליקויי למידה במשך שנים רבות ובוחנת את ההיבטים שלהם בספרים רבים השייכים לסוגות שונות. במשך כמה שנים טיפלה בילדים בעלי ליקויי למידה בתחנה לטיפול בילד ובמשפחה בתל אביב (ת.ל.ם), וב- 14 שנים האחרונות עבדה במרכז תמיכה לסטודנטים לקויי למידה שהקימה במכללת תל חי. ד"ר עינת פרסמה מספר ספרים בסדרת "קו אדום" של הוצאת הקיבוץ המאוחד, בהם ניתן למצוא את הקווים המנחים אותם היא מדגישה לטיפול בהיבטים השונים של ליקויי הלמידה ( הרפז יורם).

  • לינק

    ד"ר אליעזר יריב – "מר משמעת" של החינוך בישראל – מסביר, עם צאת ספרו החדש "יש לי עיניים בגב!", שאם נתבונן על בעיות המשמעת מנקודת מבט סביבתית נוכל למתן אותן . הנחת היסוד של ד"ר אליעזר יריב היא שהרכיב האקולוגי קודם בחשיבותו לרכיב הפסיכולוגי. לסביבה המשפחתית, הבית ספרית והחברתית יש השפעה עצומה על התנהגותם של יחידים. לכן כל התערבות צריכה להתחיל בסביבה – קודם מנסים לשנות את המערכת ורק אחר כך פונים לשנות את התנהגותם של תלמידים. " מניסיוני, בדרך כלל פועלים בכיוון ההפוך: מנהלים ומורים משוכנעים שהבעיות טמונות אצל הילדים ומתעלמים מהתרומה של המערכת ושלהם עצמם להיווצרות הבעיות ולהחרפתן. כדי לשנות את הסביבה ואת האקלים שלה, על המורים להתבונן באומץ בתרומתם שלהם לבעיות המשמעת וליצור, במאמץ משותף עם התלמידים, אקלים רגוע".

  • לינק

    ראיון עם ד"ר ג'וליה רסניק, מרצה במגמה לסוציולוגיה של החינוך בבית ספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. "תלמידים מפתחים תודעה גלובלית – הם כבר אזרחים בעולם "השטוח" – אך תכניות הלימודים הן לוקליות, לאומיות, כך שגם מבחינה זו המרחק בין התלמידים לבית הספר גדל ובית הספר הופך ללא רלוונטי. התלמידים חושבים ומרגישים גלובלית, ותכניות הלימודים מנסות להחדיר בהם פטריוטיזם לוקלי. לאירופה, בעלת התודעה הבין־לאומית והרב־תרבותית, אנחנו נראים כמו שריד של עולם שבטי עתיק. הם מתקשים להבין אותנו. אנחנו הולכים לקונפליקט בין הזהות הלוקלית־לאומית לבין הזהות הגלובלית־בין־לאומית. אנחנו בעיצומו של הקונפליקט הזה. הזהות של הצעירים עוברת גלובליזציה מואצת והם מתרחקים מהמקום הלאומי ומהקונפליקטים שלו".

  • לינק

    ניסיונות להבין את היחסים בין הוראה ללמידה נעשו בעבר. הזרם האנליטי בפילוסופיה של החינוך הצטיין בכך במיוחד. הוא ניסה ללמוד על יחסים אלה מתוך ניתוח לוגי של המושגים "למידה" ו"הוראה". המאמר שלהלן ממשיך את האנליזה, אך לא את האנליטיות; כלומר, הוא מנתח את היחסים בין הוראה ללמידה (אנליזה), אך לא על בסיס הנחת היסוד של הפילוסופיה האנליטית שלפיה ניתוח המושגים "הוראה" ו"למידה" יביא להבנה של היחסים ביניהן (אנליטיות). המאמר שלהלן חושף ומנסח שני טיעונים מנוגדים בנוגע ליחס שבין הוראה ללמידה. על פי הטיעון הראשון, יש לגזור את ההוראה מן הלמידה, או ליתר דיוק – לבסס את מטרות ההוראה על תאוריות קוגניטיביות שיש להן השלכה ישירה על הלמידה; על פי הטיעון השני, יש לגזור את הלמידה מן ההוראה, או ליתר דיוק – לבסס את מחקר הלמידה על הנחיות הנובעות ממטרות ההוראה. הטיעון השלישי, המסכם, גורס שבין ההוראה ללמידה יש יחסים מעגליים שיש בהם "מידה של הונאה עצמית" ותועלת הדדית. המאמר חותם בהשתמעות של "האנליזה" לעמדות ביחס לתכניות לימודים ( יורם הרפז).

  • לינק

    הספר "למה בית ספר? לגלות מחדש את מהות בית הספר" מעניין בעיקר בגלל השאלה " למה בית ספר" וקצת פחות בגלל התשובה – גילוי מהותו של בית הספר. קלקסטון, מנהל The center for real world learning באוניברסיטת ווינצ'סטר שבאנגליה ומחברם של עשרים ספרים על למידה ויצירתיות , שואל את שאלת היסוד : מהי מטרת בית הספר , מה הוא יכול וצריך לעשות . "מטרת החינוך היא להכין צעירים צעירים לקראת עתידם, לסייע להם לפתח את היכולות שיזדקקו להם לשם שגשוג". אבל בית הספר אינו מסייע לצעירים לשגשג , והחברה מקבלת זאת כהשלמה אילמת ו"זה מזעזע, וזה מסוכן" מה יכול וצריך בית הספר לספק לצעירים" "שוליאות אפיסטמית "( Eptisemic apprenticeship)- סביבה שמטפחת את הכישורים ואת נטיות החשיבה החיוניים ביותר לשגשוג במאה העשרים ואחת: " סקרנות, אומץ, חקרנות, התנסות, דמיון , חשיבה, חברתיות ורפלקטיביות." קלקסטון מתאר את מצבם הנפשי המעורער של תלמידים באנגליה (אצלנו הם בסדר? ) וכיצד בתי הספר תורמים לו. הוא מתאר את ההישגים העלובים של התלמידים במקצועות הלימוד השונים ( אצלנו הם בסדר ? ) ואת השיממון עד תיעוב שבית הספר משרה עליהם. הוא מסביר מדוע הרפורמות למיניהן נכשלו וטוען שהרפורמה שאנו זקוקים לה באמת היא זו שתשנה את המבנה דמוי המנזר ובית החרושת של בית הספר ותשים במרכז את תהליך הלמידה ולא את תכניה. ספר מרענן ( המלצת יורם הרפז).

  • לינק

    על רקע האכזבה משני המודלים של החינוך הופיעו בעשורים האחרונים מסגרות של חשיבה ופעולה חינוכיות חדשות. נכנה אותן "המודל השלישי". בשמותיהם של המסגרות הללו מופיעה לרוב המילה "קהילה": "קהילת לומדים" ( Community-of-Learners). קהילות לומדים/חוקרים/בוני ידע/מבצעים/חושבים מסוג זה הוקמו בעשורים האחרונים בכל מיני מקומות בעולם. מטרתן להיחלץ מהבחירה בין המודל הראשון למודל השני ולכונן מודל שלישי שאינו מהווה סינתזה של שני המודלים הוותיקים, אלא משהו חדש. ד"ר יורם הרפז גיבש במאמר הנוכחי הצעה ל"בית ספר חושב" ול"קהילת חשיבה" – סביבת עבודה שבה מורים ותלמידים מתמודדים עם שאלות, ממציאים פרשנויות, מעמיקים הבנות, לומדים קשה ונהנים.

  • לינק

    מותו של פרופ' תיאודור סייזר לא יהרוג את הרעיון המהפכני שלו לעיצוב מחדש של בית הספר. פרידה מאחד מחשובי המנהיגים החינוכיים של דורנו. פרופ' תיאודור סייזר, אחד המנהיגים החינוכיים החשובים ביותר בדורנו, אולי החשוב שבהם, הלך לעולמו ב־21 באוקטובר 2009, בגיל 77. סייזר נוצח על ידי מחלת הסרטן, וגם, אולי, על ידי בית הספר. הרפורמה שניסה להנהיג – עיצוב מחדש (redesigning) של בתי הספר התיכוניים בארצות הברית – כשלה. סייזר נאסף אל רשימה ארוכה ומכובדת של רפורמטורים מובסים ( יורם הרפז) .

  • לינק

    ראיון עם ד"ר אהרון זיידנברג בגיליון "הד החינוך" מדצמבר 2009. אחרי 23 שנים בתפקיד מנהל מכללת בית ברל שלפניהן ובמהלכן הכשיר מורים באוניברסיטת תל אביב ובמכללת בית ברל, מגבש ד"ר אהרון זיידנברג תכנית מרחיקת לכת לארגון מחדש של הכשרת המורים בישראל. ד"ר זיידנברג מציע להפוך את הכשרת המורים לתואר שני. במקום הכשרה של ארבע שנים לתואר ראשון , הוא מציע שנתיים הכשרה לתואר שני. יש כיום מסה של צעירים בגיל 26-27 שלמדו היסטוריה, סוציולוגיה , ספרות, אמנות, פילוסופיה ועוד. מוצע לנצל את התהליך החברתי הזה לטובת ההוראה. מוצע לגייס אותם להוראה ולאפשר להם ללמוד לתואר שני. כך יהפכו כל בוגרי מדעי הרוח והחברה למאגר פוטנציאלי של עובדי חינוך. תהליך זה צריך להיעשות על ידי העברת לימודי ההכשרה להוראה לרמת תואר שני, או לפחות ללימודים פוסט-ב"א. התוכניות הללו יוכלו להתקיים באוניברסיטאות ובמכללות לחינוך.

  • תקציר

    ד"ר יורם הרפז, העורך ראשי של הד החינוך ריכז בחוברת אחת מאמרים שפורסמו במדור "מחזיקים כיתה" במשך כשנה במטרה לעודד מורים ולשדל אותם לאמץ גישות להוראה ואסטרטגיות של הוראה שיש בכוחן לעשות את השיעורים למעניינים יותר. הדרך הטובה ביותר להחזיק כיתה היא פשוט (ואין זה פשוט כלל) לעניין אותה. הניסיון לעניין כיתה אינו רק אסטרטגיה של "החזקת כיתה", מטרת ההוראה היא לעניין את התלמידים, לחשוף אותם לידע חדש ומרתק לגלות להם תחומי משמעות. החוברת שגיבש וערך ד"ר יורם הרפז היא לדעתנו בעלת משמעות רבה ביותר למורים ולמורי מורים מבחינת גיבוש תפיסת על לדרכי הוראה, שיקולי הוראה ונקיטת דרכי הוראה בצורה מושכלת ומאתגרת.

  • לינק

    המאמר של ד"ר יורם הרפז מזמין את הקוראים לבחון מודל חדש ההולך ומתהווה במחשבה ובעשייה החינוכית. הכותב מכנה אותו "המודל השלישי" ובכך הוא מתייחס לשני המודלים שקדמו לו- זה המכונה "חינוך ישן" שבו "תכנית הלימודים במרכז" , וזהו המכונה "חינוך חדש" שבו "הילד במרכז" . המאמר מציע הצגה שיטתית של מודל זה , הדגמה וניתוח שלו ועיון ביקורתי בו . העיקרון המכונן את המודל השלישי הוא עיקרון דיאלקטי ה"מסתנז" את שני המודלים הוותיקים לאחדות חדשה שבה הם מקבלים משמעות שונה מזו שהייתה להם בצורתם המקורית. עדיין על המודל השלישי לבסס ולממש זהותו : עליו להעמיק את התיאוריה שלו , לבסס את המחקר שלו וליצור סביבה חינוכית שבה צומחות קהילות לומדים/חוקרים/חושבים. ספרו של ד"ר יורם הרפז "המודל השלישי: הוראה ולמידה בקהילת חשיבה" ראה אור לאחרונה בהוצאת ספרית פועלים.

  • תקציר

    מנהיג חינוכי בימינו חייב למצוא ולהמציא את הסנטימנט הפדגוגי שלו, את גרעין הזהות החינוכית שלו – ובתנאים מורכבים, בלי סנטימנט פדגוגי מודע ומנומק (ואירוני במידה), הוא לא יוכל להנהיג את החינוך בכיוון "הנכון". המאפיין המכונן של מנהיג חינוכי הוא זהות חינוכית מודעת ומנומקת. זהות כזאת מאפשרת לו להגדיר מטרת חינוך ולהתאים לה אמצעים – לבצע שיקול דעת פדגוגי-אסטרטגי. את זהותו החינוכית עליו לבחור- שהרי היא אינה כפויה עליו על ידי המצב – בתנאים מורכבים. בסופו של דבר, הבחירה נובעת מסנטימנט פדגוגי – מנטייה מוסרית לאידיאה חינוכית מסוימת. לבחירה זו אין בסיס מוחלט אך יש לה כוח – היא מאפשרת למנהיג החינוכי לטפס על עץ, להצביע על הכיוון "הנכון" ולהוביל אליו ( הרפז. יורם).

שימו לב! ניתן לחזור לתוצאות החיפוש האחרון מכל עמוד באתר בלחיצה על הכפתור בצד ימין