תחומי לימוד

כדי לנהל בהצלחה שיעור מדעים באופן מעניין ויצירתי יש להשקיע בהכנה מוקדמת, לשלוט במהלך השיעור ולהרבות בתנועה. כדאי להכין מראש אמצעי המחשה מפתיע, מיוחד ומעניין. אין להקריא מתוך דפים, אלא רק להציץ בהם מדי פעם במידת הצורך כדי לא לשכוח דבר מה חשוב. בתחילת השיעור יש להודיע מה מטרתו ובסופו יש לסכם את מה שנלמד בו. לא נותנים מידע בחינם, אלא קודם כל דורשים מהתלמידים להשיב על שאלות

לאורך שנים רבות התמידו מורי ההיסטוריה בבתי הספר בהתנגדותם, שלא בטובתם, לשינויים בהוראת המקצוע. ייתכן שהתעקשות זו שלא לקבל שיטות חדשות נובעת מתפיסתם את מקור הידע המרכזי בשיעור כספר הלימוד שהציג את החומר הדיסציפלינרי כסיפור סגור וחתום. חלק משינוי שיטות ההוראה כרוך גם בהבנת ההיסטוריה לא כסיפור מוגמר אלא כסיפור נתון לפרשנות והתאמת המשאבים החינוכיים לתפיסה היסטוריוסופית ופדגוגית זו. לצד פיתוח אמצעים פדגוגיים ייעודיים לשיעורי ההיסטוריה ברמות השונות, נרשמה התעלמות מהאפשרות להשתמש בכיתה בחומרים קיימים, שאינם שייכים באופן מקורי לתכנית הלימודים.

המנצח ליאונרד ברנשטיין קיים בשנים 1958 עד 1972 בניו יורק סדרת קונצרטים לילדים שבה ניסה להשיב על השאלה על מה מדברת המוסיקה. הוא שלל כמה חלופות, ולבסוף טען כי המוסיקה אינה מספרת סיפור, מציירת תמונה או מתארת רגש. לדבריו, למוסיקה יש משמעות משלה – ועל המאזינים מוטל לגלותה. ברנשטיין הקדים דור שלם של חוקרים בחינוך המוסיקלי הרואים ביכולתם של תלמידים להרהר ולדבר על החוויה המוסיקלית שלהם כלי חשוב בהתפתחותם המוסיקלית.

כיצד בוחנים ומעריכים ספרי לימוד באזרחות? לפי הכתוב בפרק זה, יש לבדוק עד כמה מצליחים הספרים להקנות ערכים דמוקרטיים לתלמידים. זאת ניתן לעשות בין השאר באמצעות הצגת השאלות הבאות:

לימודי המוזיקה נתפסים על פי רוב כשוליים ורחוקים ובוודאי פחות רלוונטיים לתלמידים מנושאי הליבה המקובלים. בתי הספר הכלליים, בעקבותיהם המוסדות להשכלה גבוהה, ובהתאמה, גם המוסדות להכשרת מורים, שומרים את תולדות המוזיקה רק לשולי המערכת. אל מול משאבים מוגבלים וזמן מצומצם המוקדש לנושא, זקוקים המורים לדרכי הוראה חדשות ואפקטיביות לשילוב הדיסציפלינה לתוך השיעורים האחרים העוסקים למשל באמנויות הפרפורמנס (מיצג) או במסגרת הלימודים ההומניסטיים, על מנת שהנושא לא יידחק לחלוטין מחוץ למערכת.

פרק זה מצביע על טשטוש הגבולות בין היסטוריה לספרות, באופן המאפשר ליישם טכניקות ניתוח ספרותיות על טקסטים היסטוריים, במסורת שיצר היידן וייט. וייט זיהה בעבודותיהם של היסטוריונים ופילוסופים של ההיסטוריה במאה ה-19 סגנונות רטוריים שונים שבאמצעותם הציגו את ניתוחיהם ההיסטוריים, וכן ארבעה ז'אנרים ספרותיים שדרכם הוצג "הסיפור ההיסטורי' שלהם: רומנטי, טרגי, קומי ואירוני.

ספר זה נכתב כמסגרת תאורטית מנחה לתוכנית לימודים להוראת מקורות יהודיים, והרלוונטיות שלו התחזקה בעקבות הדיון המתמשך על הדתה.
הספר מנתח באופן חריף את דרכי ההוראה המקובלות של המקורות והמסורת היהודית, ומציג את גישת ההוראה הערכית-רלוונטית.

מבקר הספרות והעורך הספרותי הנודע מלקולם קאולי יצר תיאוריה של תהליך הכתיבה הספרותי על סמך דברים שאמרו רבים מגדולי הסופרים במאה העשרים בראיונות שעסקו בדרכי עבודתם. קאולי הציג ארבעה שלבים של כתיבה: 1. מציאת הרעיון 2. דגירה 3. טיוטה ראשונה 4. שכתוב ועריכה. שלבים אלה יכולים להיות רלוונטיים לתחומים רבים של חשיבה, לימוד ויצירה.

שיטת הקריאה בסינית המנדרינית, שבה יש סימנים רבים מאוד, מקשה על מי שמבקשים ללמוד את השפה. מחקר זה בחן את השפעתם של עזרים ויזואליים כתמונות, קומיקס ואימוג'י על הישגיהם של תלמידי מכללה אמריקאית הלומדים סינית כשפה זרה.

על האופן שבו מורים מעריכים את תלמידיהם ואת הישגיהם במקצועות הלימוד השונים נכתב רבות. מחקרי העבר בנושא זה התמקדו במיוחד, אם כי לא באופן בלעדי, ביכולת המתמטית של התלמידים ובניסיון להבין האם הערכותיהם של המורים את ביצועי התלמידים מדויקות, או שמא הן חושפות הטיות. כדי להימנע מהשפעת ההטיות הגזעיות והמגדריות נבדקו במחקר עם בקרת אקראיות (randomized controlled study) הערכותיהם של 390 מורים ל-18 פתרונות מתמטיים אליהם קושרו באופן רנדומלי שמות טיפוסיים למגדר ולגזע. מבין המורים היו 350 נשים ו-40 גברים, 255 לבנים, 48 שחורים, 68 היספאניים ו-19 המוגדרים כ"אחרים".

הכנס הבין-לאומי הרביעי לכתיבה אקדמית ייערך ב-7-6 ביולי 2020 במכון מופ"ת בתל אביב, ויעסוק בנושא העיצוב מחדש של תהליכי הכתיבה וההוראה בתחומים כטכנולוגיה, הערכה, שיווק המחקר וההיבט האישי בכתיבה אקדמית. להגשת הצעות יש ללחוץ על הפריט המלא

מטרתו של ספר זה להציג לפני אנשי החינוך וההורים את האופן שבו ילדים צעירים חושבים מתמטיקה, מדברים מתמטיקה ולומדים מתמטיקה, וכן לתת להם רעיונות לפעילויות פשוטות ולמשחקים מתמטיים שאפשר להכין בקלות בגן ובבית.

בפוסט שפורסם בקבוצת הפייסבוק קהילת חדשנות טכנולוגית בחינוך פרסמה המורה לחינוך לשוני וסגנית מנהלת בית הספר אלה שגיא המלצה על ויקיקידס: אנציקלופדיה שמכילה ערכים רבים המנוסחים בשפה המתאימה לילדים ומעניקה להם עצמאות בחיפוש מידע באינטרנט, כבר מכיתה ב.

מאמר זה מתאר את יישומה של התוכנית "התפתחות אישית ומעורבות חברתית-קהילתית" בנתיבות מנקודת מבטו של ראש החוג למדעים במכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום. לדברי הכותב, התוכנית אפשרה לו ליישם חזון של מעורבות קהילתית, לשפר את הישגי התלמידים ולהפחית בעיות התנהגות. אף שרוב התחרויות במתמטיקה מיועדות לתלמידי תיכון או לסטודנטים, בנתיבות הוחלט להתרכז דווקא בבית הספר היסודי ובתחילת חטיבת הביניים. המטרה היתה לחבב את המתמטיקה על התלמידים כבר בתחילת הדרך. את החידון הובילו סטודנטיות לחינוך ממכללת חמדת הדרום, במסגרת מחויבותן לפעילות חברתית. החידון בתחרות כלל חידות ותרגילים בלתי קונבנציונליים, בהשראת המחקר הרב שהראה כי שילוב של משחק בלמידה תורם למוטיבציה, להנאה ולעניין של הלומדים והמלמדים; המשחקים תורמים לפיתוחם של תלמיד חוקר עצמאי, מעוררים אינטואיציה ומאפשרים לתלמיד לשקוע בעשייה שהאפקטיביות שלה גדולה מלימוד פסיבי.

מאמר זה מציג את הטענה לקיומם של קשרים בין פילוסופיית המוסר ובין לימודי הספרות כפי שהם באים לידי ביטוי בכתביה של הפילוסופית האמריקאית העכשווית Cora Diamond. בתמיכה בלימודים הומניסטיים, מציע המאמר נימוקים נוספים על אלה שהשמיעו מרתה נוסבאום וריצ'רד רורטי תוך הישענות על מאמרה של דיאמונד The difficulty of reality and the difficulty of philosophy ועל הרומן A Girl is Half-formed מאת הסופרת האירית Eimear McBride.

פרופ' מתיו ליפמן (2010-1923) ועמיתיו ייסדו ב-1970 בארצות הברית את התוכנית פילוסופיה לילדים, philosophy for children, או בקיצור p4c. ליפמן ועמיתיו לא היו שבעי רצון ממצב החינוך בארצות הברית, בעיקר בגלל חסרונה של חשיבה ביקורתית בקרב הסטודנטים באוניברסיטאות. ליפמן ראה את הפוטנציאל הטמון בפילוסופיה לטפל בבעיה זו והתחיל בכתיבת 'רומנים' או סיפורים קצרים כאמצעי להציג שאלות פילוסופיות

רבים חשים, גם אם באורח אינטואיטיבי בלבד, שחינוך אמנותי במיוחד בגילאים צעירים תורם תרומה משמעותית להתפתחות האישיות, ולעתים אף מעצב אותה ממש. אלא שההוכחות המדעיות שתוכלנה לגבות תחושה זו בנתונים ובמספרים נעדרות, או למצער אינן חד משמעיות. דומה שספרו של הרברט ריד "חינוך דרך אמנות" (Read, 1943) מבקש לענות בדיוק על חוסר זה.

באוקטובר 1963, בשיאן של מהומות הגזע בארה"ב, נשא הסופר והפעיל החברתי האפרו-אמריקאי ג'יימס בולדווין הרצאה בפני מורים בניו יורק ובה דיבר על דימויו העצמי של הילד השחור ועל הדרך לשחררו, כמו גם את אמריקה כולה, מקללת הדיכוי הגזעי. למרות השנים שעברו, דברי בולדווין נותרו רלוונטיים לכל הורה ולכל איש חינוך, במיוחד בחברות רב-תרבותיות הסובלות מיחסים מתוחים בין רוב למיעוט

בספרם "דרכים בהוראת גמרא" מציעים המחברים לסיים את שלב ההכנה ללימוד הסוגיה בהצגת שאלה או בהעלאת בעיה שתכוון את התלמידים להתמודדות עם הטקסט. באופן כללי, המטרה היא לחנך את התלמידים ללמוד גמרא באופן עצמאי, ולשם כך ממליצים המחברים על תהליך בן חמישה שלבים:

פרשת התלונה הכוזבת על אונס בקפריסין חשפה נורמות מיניות בעייתיות בקרב צעירים. נורמות אלה נובעות במידה רבה מהתפתחויות טכנולוגיות אשר אפשרו תפוצה נרחבת של פורנוגרפיה ושל אפליקציות להיכרויות מיידיות. במציאות זו גברה חשיבותו של החינוך המיני בבית הספר. המאמר שלפנינו דן בשאלה כיצד יכול חינוך מיני מקיף לתמוך במאמציהם של בני נוער לפתח ריבונות מינית (sexual agency) על כל צורותיה.