מדיניות פדגוגיה ותיאוריה

התיאוריה והאתיקה של הדאגה האכפתית ( Care ) של פרופסור נל נודינגס מציעות נקודת מבט חדשה על כל מרכיבי החינוך – הגדרת המקצוע ( אחד "ממקצועות האכפתיות"), מטרות ההוראה ( משתנות לאור צרכיו של הלומד) ואמצעיה ( גמישים ודיאלוגיים ). סיכום נרחב מתוך גיליון "הד החינוך" ( אפריל 2008 ) המציג את עקרונות הדאגה האכפתית תוך הנגדתה לעמדה אחרת – אכפתיות שאינה קשובה לאחרים. גישת הדאגה האכפתית ייחודית אולי מבחינה זו שהיא מכפיפה את האכפתיות האתית לאכפתיות הטבעית- ליחסים שאינם דורשים מאמץ מוסרי אלא מתקיימים מתוך אהבה, אהדה , חמלה, נדיבות , מזג טוב ותשומת לב קשובה. האכפתיות האתית נדרשת כאשר האכפתיות הטבעית נכשלת מסיבה כלשהי. במקרים אלה נקרא האידיאל האתי – המושתת על חיים שלמים של עמידה משני צדי האכפתיות – כדי שינחה את ההתנהגות : מטרתו היא להשיב , אם אפשר, את האכפתיות הטבעית ( Nel Noddings) .

רעיונותיו של גארדנר היו-ועדיין- שנויים במחלוקת, אך בעשורים האחרונים מאמינים יותר ויותר פסיכולוגים כי אינטליגנציה "קלאסית" יעילה בניבוי הצלחה בתחום האקדמאי, אך יעילה הרבה פחות בניבוי "הצלחה בחיים" או חווית סיפוק ואושר: לא מעט אנשים בעלי רמת משכל גבוהה אינם מסוגלים להתמיד במקומות עבודה, ליצור קשר זוגי או לנהל שיחה קלילה ונעימה. ב-1990 טבעו הפסיכולוגים מאייר וסלוביי את המונח "אינטליגנציה רגשית", בהתייחסם ליכולת התמודדותם של אנשים שונים עם רגשות. עבודתם הורחבה ופורטה ע"י הפסיכולוג דניאל גולמן, ומאז הפכה למונח מקובל ושכיח בשפת היומיום. גם היום אין הגדרה מוסכמת וחד משמעית למונח "אינטליגנציה רגשית", אך המודל הבסיסי שהציעו מאייר וסאלוביי מכיל אלמנטים רבים אשר נכללו גם בהגדרות מאוחרות יותר. המודל של מאייר וסאלוביי כולל חמישה רכיבים מרכזיים המפורטים בסקירה.

התעניינות המחודשת ברחבי העולם במודל של בתי ספר מפיקי ידע שפותח באוסטרליה בשנים 2004-2008 הביאה גם לגיבוש התיאוריה של בתי ספר אלו מעבר לגבולות אוסטרליה. מאמרם של שני חוקרי חינוך מובילים, ג'ים גריסון ושניידר פורסם בכתב העת החינוכי השפיט Teacher College Record . במאמר זה מנסים גריסון ושניידר לבסס את המודל הפדגוגי של בתי הספר מפיקי הידע על יסוד המאפיינים של דיוואי תוך הדגשת היבטים אפיסטמולוגיים של המיומנויות הדיגיטאליות החדשות שבתי ספר אלו מנסים להקנות לתלמידיהם (S.B. Schneider & Jim Garrison).

המדריך המחקרי לתכנון שיח ביישומי תקשוב בחינוך הוא ספר עיון חשוב למחקר חינוכי. הצורך במתודולוגיות לחקר השיח החברתי והתקשורתי בסביבות למידה בכלל ובסביבות למידה ממוחשבות הניעו את המחבר לגבש ולקבץ ביחד פרספקטיביות מחקריות שונות על נושא השיח החינוכי ולכן יש בקובץ מאמרים זה פרספקטיביות לא רק מנקודת מבא חינוכית מחקרית גרידא אלא גם מנקודות מבר בינתחומיות היכולות לסייע לתובנה המחקרית של השיח החינוכי והתקשורתי במערכות למידה מתוקשבות, בקהילות מתוקשבות ובלמידה מרחוק ( Rocci Luppicini ).

מורים צריכים יותר לעודד סקרנות ורפלקציה של תלמידים על מנת לפתח אצלם יכולות למידה עצמיות, טוען פרופ' Guy Claxton מאוניברסיטת בריסטול באנגליה. המורים צריכים לארגן את מערכי השיעור שלהם לא בכיוון של הספק תכנים אלא ביצירת סקרנות ועניין אצל התלמידים. ניתן להשיג זאת בדרכי ההוראה מאתגרים כגון שאלות מעוררות היוצרות סיעור מוחין בכיתה ועל ידי עידוד התלמיד עצמו לכתיבה רפלקטיבית בעקבות תחומי העניין המסקרנים אליהם נחשף במהלך השיעור. הלמידה היא בראש ובראשונה תהליך גילוי ומרבית המורים שכחו את העיקרון הזה ומדגישים במקום זאת יותר את העברת התכנים. פרופ' Claxton מאמין כי מורים איכותיים חייבים להקנות לתלמידים כישורי למידה לעתיד על חשבון תכנים.

האתגר הוא האם היוזמות לקדם חדשנות צוללות עמוק אל מעבר לרמה הגלויה ומשנות את הפילוסופיה המסורתית בחינוך במדינה זו. אקלים פרפורמטיבי לא יוכל לקדם זאת, ועשוי אף להחמיר את האחידות והשמרנות. זהו אקלים המהווה אנטי-תזה לקידום שוויון בחינוך. הנטייה הקיימת בקרב מנהלי בתי הספר למימוש האוטונומיה שלהם מתבטאת בהשקעה בתחומים המבטיחים הישגים גבוהים כמו משיכת תלמידים מוכשרים לבית הספר או העדפת תלמידים מסביבות עשירות שיגיעו להישגים אקדמיים טובים. יש סכנה שבית הספר יהיה מעוניין יותר בשיפורים טקטיים שמביאם לשיפור קצר טווח ( Tan, C ).

אבי קפלן וחנוך פלוס מציעים להפוך את תהליך האקספלורציה (תגליתנות) למוקד ללמידה והוראה. הם מציגים אותה גם כמטפורה וגם כתהליך פסיכולוגי-חינוכי. זוהי פעולה מכוונת של חופש ועיבוד אינפורמציה בקשר ל"עצמי", המכוונת לאתגר לצמיחה, היא רב ממדית ומערבת התמודדות עם חידושים ואי-וודאות. לטענתם, המוקד העיקרי של מעורבות התלמידים בבית הספר צריכה להיות בחינה, חקירה, והערכה מכוונת ומודעת של הרלוונטיות והמשמעות של התכנים והפעולה בבית הספר לתחושתם לגבי מי הם ומי הם רוצים להיות. תפיסת האקספלורציה צריכה להיות גם בהקשר הארגוני הרחב – עליה לבוא לידי ביטוי גם בזהות בית הספר שאף הוא פועל בסביבה עמומה ומתבקש להיות אוטונומי.

אמיר דותן, המלמד בלונדון מונה מניסיונו את התנאים הנדרשים ליצירת מחקר של סביבה מתוקשבת תוך התבססות על קבוצות מחקר כשיטת מחקר איכותנית. קבוצת מיקוד היא שיטת מחקר איכותנית שכיחה ומקובלת המספקת מגוון דיעות בפרק זמן קצר יחסית תוך כדי ניהול דיון מבוקר בו מנהל הדיון מכוון את השיח, מעלה נקודות להתייחסות ודואג שהאווירה תהיה פרודוקטיבית. כחלק מעבודת גילוי הדרישות המתמשכת של פרויקט המו"פ APOSDLE עורכים דותן וצוותו מספר קבוצות מיקוד בחברות המוגדרות כקהל יעד פוטנציאלי של המערכת בכדי לשמוע מה העובדים חושבים עליה והאם היא יכולה להתאים לסביבת העבודה שלהם מבחינה ארגונית, תהליכים ואופי העבודה שלהם. לא פחות חשוב ומעניין הוא ללמוד באופן כללי איך אנשים עובדים, מתקשרים, לומדים וחולקים ידע ומידע אחד עם השני.

ספרו החדש של פרופסור דיוויד אולסון (David Olson) מסכם בצורה יעילה ומעמיקה את תפיסות החינוך של ג'רום ברונר, אחד מהוגי הדעות המובילים שעיצב את מחשבת החינוך בעשורים האחרונים באמצעות מושגים כמו "מבנה הידע", "תכנית הלימודים הספירלית", "למידת גילוי" ו"תרבות החינוך". ג'רום ברונר, הוא חוקר בעל שם עולמי במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת ניו יורק. הוא ממובילי החוקרים והוגי הדעות המתמחים בתהליכים פסיכולוגים של עיבוד מידע ובהשתמעותם ללמידה והוראה. פרופסור דיוויד אולסון, תלמידו לשעבר של ג' ברונר וממשיך דרכו מצליח להעביר בצורה משכנעת ושיטתית את עיקרי התפיסות של ברונר כמסכת אחת רציפה ומשמעותית.

למידה המבוססת על פתרון בעיות (PROBLEM-BASED LEARNING) היא שיטה של הוראה-למידה המבוססת על הרעיון של שימוש בבעיות כנקודת מוצא לרכישה ולשילוב של ידע חדש (H.S. Barrows 1982) . בקובץ המצורף תוכלו לקרוא על: המרכיבים העיקריים של PBL,יתרונות השיטה, הדברים המהותיים ללמידה המבוססת על פתרון בעיות, אתרים העוסקים ב PBL. הקובץ נערך על ידי האגף לתכנון ולפיתוח תוכניות לימודים , משרד החינוך . ליקטה וערכה: שרית רביד.

הספר "מהומה בכתה" (Chaos in the Classroom) מניח כיום את היסודות החדשים לתובנה אינטגרטיבית של תהליכים המתחוללים בכיתות הלימוד, החל מכיתות בתי ספר היסודיים וכלה בכיתות המכללות והאוניברסיטאות. מחברי הספר מנסים לגבש תובנות ותיאוריות קוגניטיביות לגבי תהליכים המתחוללים בכיתת לימוד בימינו מנקודת המבט של תיאוריתChaos והליכי החשיבה המאפיינים של הלומדים כיום. מחברי הספר, מנסים להסביר את התיאוריה הקוגניטיבית שלהם מנקודת מבט של חקר המוח והשינויים אליהם חשופים הלומדים כיום מבחינת ההתנסויות שצברו עד כה ומבחינת יכולת החשיבה והפענוח שלהם להקשרי למידה ומצבי למידה במציאות של ימינו (Elizabeth Jane Davis, Thomas J. Smith, Dorothy Leflore)

המאמר בודק את התוצרים הנובעים מתכנון הלימודים של בית הספר "נופי ארבל". הבדיקה מתמקדת בתרומת התכנון ותהליכי השינוי שהתכנון הניע להוויית בית הספר. המאמר דן בתכנים ובדרכי ההוראה שהתכנון הכתיב, בדרכי העבודה של הסגל החינוכי שנבעו ממנו ובסטנדרטים להוראה שהציב בפניהם בלי שהכיר מונח זה. המאמר הציג חלק מהסטנדרטים המקצועיים להוראה שהעמיד לעצמו הסגל החינוכי של בית הספר "נופי ארבל" כדי לממש את תכנון הלימודים הייחודי שיצר. המאמר הדגים כי הסטנדרטים שנבעו מחשיבתו הפדגוגית של הסגל החינוכי אינם נופלים משתי קבוצות סטנדרטים ברמה ממלכתית שעיצבו מומחים בתחום החינוך וההערכה והמשמשים אמות-מידה להערכת מורים בארצות הברית ובקוויסלנד שבאוסטרליה (נירית רייכל, עדנה מור)

ההרצאה היא למעשה חשיפה ראשונה של מחקר המשך שנערך לפני כ-3 שנים, וכותרתו "לשרוד בסייברספייס: מיומנויות חשיבה בעידן הדיגיטלי ". המשמעות העיקרית של המחקר היא בבדיקה של 3 קבוצות גיל: נוער, צעירים ומבוגרים, ובחינת ההתפתחות דרכי החשיבה שלהם לאורך השנים. הרצאה זו משמשת כנקודת מוצא להבנת התפקוד של משתמשים בסביבה דיגיטאלית וביכולת שלהם ללמוד בסביבה זו. השורה התחתונה של המחקר – חשיפה רבה לאינטרנט אינה מסייעת לחשיבה ביקורתית אם הנחשף לא רכש לפני כן כלים לכך (יורם עשת)

חלון ג'והארי הוא מודל אותו פיתחו ג'ו לופט והארי אינגרהם ושנושא את צירוף שמם הפרטי. המודל הוא כלי יעיל המתייחס לרגשות, התנהגות, יכולות, כוונות ומוטיבציה של היחיד מן הפרספקטיבה שלו (מה ידוע לעצמי, לא ידוע לעצמי) ושל סביבתו (ידוע לסובבים, לא ידוע לסובבים). המודל מחלק את המודעות העצמית לארבע תחומים: התחום הגלוי התחום החבוי, תחום העיוורון, תחום הלא מודע. המסמך כולל אסופת מקורות מידע על מודל ג'והארי בהדרכה ובהנחייה, כולל ביבליוגראפיה.

פרופ' Mano Singham קורא לחשיבה מחודשת על ערכם של תוכניות לימודים טיפוסיות בקורסים אקדמאיים. תוכניות הלמודים האקדמאיות הקיימות אינן מאתגרות במרבית המקרים את הסטודנטים הלומדים. תכנית הלימודים הטיפוסית בקורסים אקדמאיים במכללות ובאוניברסיטאות היא משעממת בדרך כלל ואינה מצליחה לאתגר את הסטודנטים. היא אינה מגלמת יסודות של מסע הרפתקאות חינוכי לגילוי משותף וסקרני. תכנית הלימודים הטיפוסית במכללות עשויה אולי להרחיב את הדעת, אך לא להרחיב ולפרוץ אופקים חדשים של התעניינות הן על ידי הלומדים והן על ידי המרצה. אין ספק כי גם מרצה הכבול ע"י תכנית לימודים מחייבת נוטה להיות אפרורי וחסר אנרגיה של סקרנות.

במשנתו המקיפה של פאולו פריירה יש למורים – נכון יותר, למורות – מקום מרכזי. רק מורות ביקורתיות ומחוייבות יוכלו לחלץ תלמידים מהחברה הדכאנית שנולדו לתוכה. פריירה קבל על האימון הטכני שמורים מקבלים. אימון זה, הוא טען, מאפשר להם ליישם תכניות לימודים סטנדרטיות, שמתאימות לכל סוג כיתה, לכל הקשר ולכל אוכלוסיה, בלי להתחשב בהבדלים ההיסטוריים התרבותיים והסוציו-אקונומיים המאפיינים את הלומדים בבתי הספר השונים. נוסף על התודעה הפוליטית פריירה ביקש גם לפתח מורה חוקרת בעלת סמכות משחררת. הפעולה המחקרית לדידו אינה תוספת נלווית להוראה, אלא חלק בלתי נפרד ממעגל הידיעה, המורכב מלמידה ומחשיבה על ידע קיים ומיצירה של ידע חדש. ללמוד, ללמד, לחקור, להתנסות, לחשוב, לתקשר הן פעולות מתמשכות ואינסופיות (נירה מאי)

מחקר זה מתאר מאפייני התפיסות האפיסטמולוגיות של 120 תלמידי כיתות ג'-ו' בבית הספר היסודי, כחלק ממחקר רחב יותר המקשר בין תיאוריות אפיסטמולוגיות אישיות של ילדים בגיל בית ספר יסודי לבין התנהגויות למידה בכיתה. ממצאי המחקר מצביעים על הצורך לצרף למודל של הופר ופינטריץ (1997) ממד חמישי – "תהליך הידיעה" שמשקף אוריינטציה כולית (הוליסטית) והמצביע על מתאמים בין שני הרבדים. המחקר מראה שחלק מהתלמידים מבטאים בו-זמנית תפיסות אפיסטמולוגיות שבאופן תיאורטי נחשבות כסותרות זו את זו. ממצאים אלו באים לידי ביטוי בשני רבדים של ביטוי לאפיסטמולוגיה אישית. המאמר מציג הסברים אפשריים לתופעה זו, שמקורם באופייה ההתפתחותי של החשיבה האפיסטמולוגית (צופיה יועד ותמר לוין)

הפדגוגיה הביקורתית מרחיבה את תחום ההתעסקות של התלמידים והמורה בשאלה, שכביכול היא מתמטית גרידא, אך כשלא התוצאה היא המשמעותית אלא התובנות שהתלמיד מבין תוך כדי, בתהליך – תוך כדי שהוא טועה, משמיע את קול, ומייצר ידע חדש – היציאה המתמשכת מתוך האובייקטיות אל הסובייקטיות. אין תוכן שהוא מתמטי בלבד. מתוך מתמטיקה שימושית צצות שאלות חברתיות, מתוך מתמטיקה גבוהה צצות שאלות פילוסופיות מהותיות. בנוסף, האינטרדיסציפלינריות של חומר נלמד מציגה תמונה יותר אמיתית של המציאות – בקשר בין תחומי הידע, בקשר הגלוי והסמוי, נמצאים הקונפליקטים המשמעותיים במחשבה האנושית, ושם הוא מקומנו, כמורים. מוצע כאן אופי מתפתח של שאלות מתמטיות לאורך שנים התואמות הן את היכולת המופשטת של התלמיד לתפוס את הביקורת כלפי השאלה, והן את היכולת המתמטית שמתעצמת במקביל (אסף צ'רטקוף)

פאולו פריירה יצר אסכולה חדשה בחינוך, שנהוג לכנותה "פדגוגיה ביקורתית", "חינוך דיאלוגי", "חינוך משחרר" או "חינוך עממי". אסכולת הפדגוגיה הביקורתית נפוצה בעיקר בארצות עניות שהדיכוי הכלכלי, החברתי והחינוכי בהן גדול מאד, אך ב-25 השנים האחרונות מיישמים אותה גם בצפון אמריקה ובאירופה, ואף בישראל. מושגים רבים מתוך הפדגוגיה הביקורתית, למשל "העצמה" ו"דיאלוג" חדרו כבר לשפת החינוך היומיומית, אם כי דוללו מעט. הדוגמאות המובאות על ידי הכותבת לקוחות מההתנסות של הסטודנטים במגמה לחינוך לצדק חברתי, סביבתי וחינוך לשלום, מגמה שהוקמה במכללת סמינר הקיבוצים ואשר מבוססת על עקרונות החינוך הדיאלוגי (חגית גור).

ד"ר דב שמחון במאמר מעניין על חשיבות עידוד הסקרנות בחינוך מפרט את מרכיבי האישיות המשתתפים בפעילות סקרנית. מאמר זה מציג דרך להפעלת הסקרנות הטבעית והיצירתית הניתנת לעידוד אצל תלמידים. סקרנות קישורית – בבסיס הפעילות הסקרנית עומדת יכולת הקישור וההשוואה בין פרטים שונים זה מזה. כשתלמיד לומד חומר חדש, הוא מבין אותו רק אחרי שהוא מצא את התבנית המתאימה לו. רק אחרי שהוא קישר אותו למבנה משמעות שקיים אצלו בתודעה. בחלקו השני של המאמר מתאר ד"ר דב שמחון תהליך של עידוד הסקרנות מתוך קישור בין תחומי דעת שונים.