אקטואליה

מחקר מקדים שערך פרופ' שאול קמחי ראש החוג לפסיכולוגיה, במכללה האקדמית תל-חי, ביקש לבדוק את השפעות תהליך ההכנה והמסע לפולין על עמדות שונות של בני הנוער המשתתפים בו. מטרת המחקר הייתה לבדוק, האם תהליך ההכנה והמסע לפולין גורמים לשינוי עמדותיהם של בני הנוער בהיבטים שונים. בין השאר נבדקו: פטריוטיזם, זהות ישראלית, זהות יהודית, לקחים מה שואה, קסנופוביה (פחד מזרים, מבני מיעוטים), ערכים ליברליים דמוקרטיים, תחושת סכנה אישית, אמון בצה"ל, ועמדות פוליטיות. ממצאי המחקר מגלים, כי המסע לפולין גורם להבדלים מובהקים בחלק מעמדותיהם של בני הנוער בנושאים חשובים ורגישים. הבדלים כאלו התגלו בזהות הישראלית לפני הנסיעה ואחריה: בני הנוער מרגישים אחרי הנסיעה שהם אוהבים יותר את ישראל וגאים בה, מרגישים כי זהו ביתם ואין הם מתכוונים לעזוב את הארץ. ממצא מעניין עליו מצביע המחקר מגלה, כי המסע לפולין, גורם לעליה בדאגה לבני המיעוטים. בני הנוער סבורים כי מחד, יש להילחם נגד התופעות האנטי דמוקרטיות בעולם ובישראל, לדעתם יש לדאוג לכל בני המיעוטים, אולם מאידך, המסע גורם להם לראות בערבים איום גדול יותר על ביטחונם האישי ועל מדינה ישראל. תחושת הסכנה – גדלה ואיתה גדלה גם הדחיה של הערבים: אחוז גדול יותר (מלפני הנסיעה), טוען כי אין לאפשר לערבים לקבל זכויות סוציאליות, שאין לאפשר לערבים להביא את בני משפחותיהם לישראל, שכל הערבים צריכים לעזוב את מדינת ישראל ושיש לשלול את זכויותיהם של הערבים שאינם נאמנים למדינת ישראל.

אם דארווין היה חי היום, הוא היה כותב בלוג", אומר פרופ' דייוויד ויינברגר, מנהל מרכז ברקמן לאינטרנט וחברה באוניברסיטת הרווארד. ויינברגר נזקק לאבי תורת האבולוציה בהרצאתו בכנס "מעצבים את העתיד – ספר הלימוד בעולם דיגיטלי" שהתקיים בישראל בחודש שעבר בחסות מט"ח. הוא פרש שם את תחזיתו העגומה לספר המודפס, אבל האופטימית לידע בעידן המחובר של האינטרנט. למרות הנטייה שלנו, הדינוזאורים של הנייר, לתחום את הידע במסגרות קשיחות – העולם פשוט לא בנוי ככה, מסביר ויינברגר. העולם המרושת משמש ייצוג הרבה יותר טוב לאופי האמיתי של הידע, והוא גם מקל על השגתו. "רק תחשוב מה היית צריך לעשות פעם כדי לבדוק מראה מקום בספר", הוא מזכיר. הרשת, הוא אומר, יוצרת הפרעה "במסורות שבנינו סביב הנוכחות האנושית הבלתי נמנעת סביב הגיאוגרפי. הן מופרעות על ידי מערך הקשרים המבוסס על תחומי עניין. אבל אנחנו רק 15 שנה בתוך העניין הזה ועדיין לא הצלחנו לפענח לאן זה הולך"

פרופסור חיים מרנץ מייעד את ספרו זה לאנשים הרוצים להרחיב את הידע שלהם בתחום החינוך ולהיות מסוגלים לחשוב ביתר בהירות על הידע שרכשו. הוא עושה זאת על ידי מתן תשובות אפשריות לבעיות חינוכיות מבלי להתיימר כי בידיו נוסחת פלאים לכל התשובות. הקורא מתוודע לטכניקות בהן ניתן להשתמש כדי לדון בסוגיות בתחום מופלא זה ולדרכי חשיבה שונות לגבי גישות חינוכיות נפוצות. מטרתו של מרנץ בספר זה אינה להציע ערכת מרשמים לעיסוק בתחום החינוך, כשם שאינו בא לפרט התמצאות (גישה) פילוסופית יחידה לאופי מושג החינוך ולצורת העיסוק בו. מטרתו של ספר זה תושג באם קוראיו יהיו ערים יותר לנושאים המורכבים המתחרים על תשומת הלב כאשר נושאים הקשורים לחינוך מועלים לדיון, לא רק על ידי אנשי חינוך וקובעי מדיניות בנושא, אלא גם על ידי הורים, תלמידים וכל אחד אחר המעסיק עצמו בשאלה מהם המרכיבים שהיו רוצים שייקחו חלק במוסדות החינוך.

השכיחות הגבוהה של עמדות וערכים בלתי דמוקרטיים ובדלניים בקרב בני הנוער בישראל איננה תופעה חדשה. כך, למשל, הציג פרופ' בני נויברגר, מהאוניברסיטה הפתוחה, בהרצאה בנושא "מכשולים בחינוך הדמוקרטי", תוצאות דומות מעשרות מחקרים שנערכו על ידי משה"ח וארגונים ציבוריים שונים החל משנת 1976 , שעסקו בערכים הדמוקרטיים בקרב תלמידים במערכת החינוך. המורים חוששים להנהיג שיח פוליטי לטענת פרופ' נויברגר, אחת הסיבות לכך שמערכת החינוך מתקשה להטמיע בצורה אמיתית את ערכי הדמוקרטיה בקרב התלמידים היא, שמרביתם מגיעים מבתים שבהם אין להורים רקע דמוקרטי. חלק גדול מההורים נולד במדינות לא דמוקרטיות, למשל במדינות חבר העמים או דיקטטורות ערביות, או שייכיםלקבוצות אוכלוסייה שאינן תומכות בדמוקרטיה – החרדים, למשל.

הקובץ חינוך ודת: סמכות ואוטונומיה מוקדש למתחים מוכרים בקשרים שבין חינוך ודת, אלה הנטווים בין מסורת לשינוי ובין סמכות לאוטונומיה. המחקרים המובאים בקובץ, והמבנה הדיאלוגי שבו הם ערוכים, מאירים את הסוגיות הנידונות בו מכיוונים חדשים. כך, לדוגמה, נבדקים הקשרים שבין מסורת לשינוי בחברה היהודית ובחברות אחרות, נבחנת הסתירה, לכאורה, בין חינוך דתי לחינוך ביקורתי, ומתבררים המנגנונים המוסדיים והאידאולוגיים שבאמצעותם מתחוללות תמורות באתוסים דתיים. הזיקה שבין סמכות לאוטונומיה נבחנת בתוך מערכות חינוך דתיות. המחקרים מבקשים לבדוק אם יש סתירה מהותית בין אכיפת משמעת לבין הפנמת ערכים, בין סמכותיות חיצונית, המופעלת תדיר על המתחנכים, לבין השאיפה להעמיד אנשים אוטונומיים. סוגיות אלה, המעסיקות את כלל המתעניינים בערכים, זוכות במאמרי הקובץ לתובנות מפתיעות (בעריכת עמנואל אטקס מיכאל הד תמר אלאור ברוך שוורץ).

סרט תיעודי חדש חוזר אל משתתפי הסימולציה שנעשתה ב-1967 בתיכון אמריקאי כדי להמחיש לתלמידים את נהירת העם הגרמני אחרי היטלר. רון ג'ונס, המורה הכריזמטי שהוביל את הפרויקט שעובד בשעתו לסרט "הנחשול", סבור כיום שמדובר בניסוי מסוכן מדי. השאלה החשובה במאמר היא האם אפשרי לערוך ניסוי כזה כיום בביה"ס תיכון? התשובה המוחלטת היא שאין זה אפשרי היום . מעמד המורה כל כך נמוך ומעמד התלמיד כל כך גבוה שאין סיכוי שההורים לא יפוצצו את זה כבר בהתחלה. כבר אין מורים אידיאליסטים כמו ג'ונס". "אחד הדברים המרתקים בניסוי הזה היה מבחינתי השינוי שעבר על תלמידים כה רבים", מסביר ג'ונס. "כמורה, אתה בדרך כלל שם לב לתלמידים המצטיינים או הגרועים והבעייתיים. הרוב הדומם באיזשהו מקום נעלם ופועל מתוך אינרציה. כאן פתאום היה להם משהו להאמין בו. הם התחילו לעזור זה לזה. הניסוי היה הגאולה שלהם.

ב-14 למרץ – יש לאלברט אינשטיין יום הולדת, הוא יהיה בן 130 ומשהו (צעיר ורענן…). כדי להבין מעט מה עומד מאחורי מיתוס הגאון בוחנת ד"ר גלי וינשטיין, מומחית להוראת המדעים והיסטוריה של המדעים , את ילדותו המוקדמת של אינשטיין ואת אינשטיין כתלמיד בית הספר. למעשה אינשטיין אף פעם לא היה כמו כולם, לא כילד ולא כבוגר. בעוד שפיסיקאים כבר מזמן עבדו במאיצים ועברו לעבוד בטלסקופים ובמעבדות משוכללות, אינשטיין היה נוהג להסתגר בחדר, למשוך למטה את הוילונות וכפי שנהג לומר, "אני אעשה מעט חושבים". המורים בביה"ס התיכון בו למד חשו אצל אינשטיין התנגדות רבה יותר מהרגיל לסמכות, והם הגיבו בהתאם, בצורה לפעמים גסה. מורה אחד הרחיק לכת באומרו שעצם נוכחותו של אינשטיין הרסה את הכבוד שמורה זקוק לו מכיתתו ( גלי ויינשטיין) .

בין הבקיאים בקורות חייו של יאנוש קורצ'אק, בכתביו ובפועלו החינוכי, שוררת הסכמה רחבה שהוא היה פדגוג מחונן, מקורי וייחודי, אחד המחנכים ההומניסטים הדגולים של המאה ה-20, ועם זאת אין מתייחסים אליו כאל תאורטיקן חינוכי בעל שיעור קומה. בספרות העברית ובמחקר על הגותו החינוכית ועל מורשתו ההומניסטית לא נעשה עד כה ניסיון עקיב לארגן את שיטותיו החינוכיות ואת עמדותיו בענייני חינוך – על בסיס כתביו הפדגוגיים והספרותיים – לכדי תאוריה פילוסופית-חינוכית מובחנת ומסודרת. ספר זה נועד למלא חסר זה. למרות האופי הנרטיבי המובהק של כתבי קורצ'אק, הספר מציע המשגה (קונספטואליזציה) של תורתו החינוכית – מציג בשיטתיות את השקפת עולמו ואת התאוריה החינוכית הנגזרת ממנה, מתאר את עשייתו החינוכית המרתקת ומפרש אותה. יסוד היסודות של משנתו החינוכית היא התייחסות לילד כאל אדם מלא ההולך ומתפתח כל הזמן והזכאי לכבוד אמיתי ( מרק סילברמן ) .

עם כניסתם של הסמארטפונים לשוק, התלמידים מתחברים לאינטרנט באמצעות הטלפונים ומתכתבים זה עם זה בפייסבוק.הפייסבוק הפך לחלק בלתי נפרד מהשיעורים. התלמידים מנצלים את הטכנולוגיה המתקדמת כדי לכנס לפייסבוק באמצעות הטלפונים במהלך השיעור ולהתכתב להנאתם עם תלמידים בכיתה או עם תלמידי כיתות אחרות. לפעמים תלמידים מצלמים תמונות במהלך השיעור או ההפסקה ומעלים אותם לפייסבוק. תוך מספר דקות תלמידים אחרים מגיבים לתמונות כאשר למורים אין מושג שצולמו.התלמידים משחקים, מצלמים את הכיתה, שולחים הודעות טקסט או גולשים באינטרנט, ואנחנו עומדים ומתחננים לפניהם להכניס את הטלפונים לתיקים

מורה רנה אמרה שאנחנו יכולים: המסע שעשינו תלמידי ואני בשנות החמישים בדרך לישראל – רנה שפירא. מורה שהיתה לפרופסור לסוציולוגיה חוזרת אל חוויות וסיפורים משנות ההוראה שלה במעברות. כרמל, 314 עמ'. זהו סיפורו של מפגש שראשיתו בשנות החמישים בישראל המתהוה, בגליל, בעמק ובירושלים, והמשכו בשנות האלפיים בתל אביב. המפגש הוא בין המחברת, המורה רנה, שכמורה צעירה יצאה ללמד במעברות, לבין תלמידיה, שהיו אז עולים מארצות מוצא שונות. פסיפס סיפורים אישיים מכמירי לב, שיחות אישיות וקבוצתיות, מסמכים ומכתבים, הנעים בין קרבה של שותפים לתקופה בראשיתית וריחוק של מי שמתבוננים בדברים ממרחק הזמן. הסיפור סוחף את הקורא אתו לתוך עולמם וחייהם של הדוברים. הספר נוגע בנושאים חשובים למערכת החינוך ולחברה הישראלית בכללותה: פלורליזם, כור היתוך, דימוי מגדרי, דרכי חינוך, תנועות נוער, סובלנות הדרה, אלימות, קבלת האחר ואימוצו והשתלבות בחברה הישראלית.

יש נטייה לבתי ספר פורמאליים להימנע ככל האפשר מעיסוק באופן גלוי בפוליטיקה. אין הכוונה שהם אינם עושים חינוך פוליטי אלא שהחינוך הפוליטי שהם עושים נותר סמוי, משתמע, או מובלע. הם עשויים לכוון את התלמידים לעמדה פוליטית כלשהי ואף להצבעה עבור מפלגה כלשהי, אך מבלי שהדבר ייאמר במפורש. לחילופין, כאשר מלמדים פוליטיקה באורח גלוי בבית הספר, למשל במקצוע ייעודי המכונה "אזרחות", המקצוע נותר "רזה". השאלה התכנונית המרכזית העולה במגבלות אלה היא כיצד נוכל להעריך האם כיתה זו או אחרת, בית ספר או אפילו מערכת החינוך הישראלית אכן נערכים נכון על מנת להקנות לתלמידים צעירים הבנה של המציאות הפוליטית? כיצד נבדוק האם בית הספר הישראלי מפתח בקרב צעירים יכולת להתבונן במציאות הפוליטית באורח מורכב, זהיר, בלתי דוגמטי, מעשי אשר יאפשר לו לגבש בסופו של דבר דרך עצמאית בעולם הפוליטי הישראלי? (הלל וורמן).

ספרו החדש של פרופ' אדיר כהן להיות הסופר של חייך: שיח נרטיבים – האישי והספרותי (הוצאת אמציה, 2010) המחזיק בתוכו 541 עמודים מסכם מפעל ארוך שנים של טיפול בעזרת סיפורים המסייע לאדם לנתח את עמדותיו ואת התנהגותו במטרה להביאו להבנה טובה יותר של תגובותיו האמוציונאליות, הפיזיולוגיות והפסיכולוגיות, להגברת מודעותו לעצמו ולאחרים. הטיפול בעזרת סיפורים הוא פרק מרכזי בביבליותרפיה שבדרכה מוליך כהן את הספר כתהליך של יחסי גומלין דינמיים בין אישיות הקורא ובין הספרות בה הוא מעיין, יחסי גומלין אשר ניתן להגיע בעזרתם לפורקן, לשחרור ממתח, להארה חדשה של בעיות, לטיפוח המודעות לבעיות ה"אני", לפתיחת מחסומים ריגושיים, לפריצת איסורים, להזדהות, להגברת התובנה, למציאת דרכי התמודדות ולסיוע בגדילה העצמית ( סקירת ביקורת של ד"ר אריה קיזל) .

באסופה זו כונסו מאמרים המבוססים על הרצאות שנישאו ביום העיון "חיפוש גורלי – החברה בישראל מחפשת מורים טובים", אשר נערך במכון מופ"ת. מאמרי האסופה דנים בסוגיות של מדיניות (עצם קיומה וזהות מעצביה) ותרגומה לשפת המעשה בתחום הכשרת המורים בישראל. חיפוש אחר מורים ראויים, שהוגדר כ"חיפוש גורלי", הוא עיסוק משותף הנוגע לאנשי ציבור, לאנשי חינוך ולאזרחי ישראל כולם. אמנם הכותבים כאן אינם תמימי דעים אשר לפתרונים, אך עצם קידום הדיון והעלאת הבעיות הכרוכות בסוגיה הם בעלי חשיבות רבה ( עורכת : דרורה כפיר).

הספר מאגד סדרה של מחקרים המתייחסים למצבי לחץ ומצוקה של צעירים ישראלים במסגרת בית הספר ומחוצה לה, במגזר היהודי – החילוני והדתי, ובמגזר הערבי. הספר פורס בפני הקוראים מצוקות הקשורות לבעיות אישיות, לבעיות בלימודים, למצבי אלימות בבית הספר, לצריכה של סמים ושל אלכוהול וללחצים נורמטיביים בחיי היום-יום. כמו כן מתוארות מצוקות של תחילת דרך מקצועית ומצוקות הקשורות בילדות.המחקרים המוצגים בספר בוחנים את המצוקות ואת דרכי התמודדות עמן תוך שימוש במגוון מתודולוגיות, החל ממחקרים כמותיים, המספקים תיאור סטטיסטי של סוגי מצוקה ושל דרכי התמודדות ובוחנים קשרים ביניהם לבין מאפיינים אישיים, חברתיים ותרבותיים של אוכלוסיית צעירים, ועוד מנעד רחב של סוגות בתחום המתודולוגיה האיכותנית, בהן הסוגה הפנומנולוגיה, שיטת חקר השיח ומחקר עצמי ביקורתי.הספר פונה להורים לצעירים מתבגרים בגילאים שונים, לאנשי חינוך העוסקים בהכשרת מורים, בהם מרצים וסטודנטים להוראה, ולאנשי מחקר בתחום החינוך המתעניינים במתודולוגיות מחקר שונות. גם אנשי חינוך ופסיכולוגים במשרד החינוך וברשויות המציעות תמיכה לצעירים במצוקה יכולים למצוא עניין בספר, וכן מתכנני תכניות התערבות ותמיכה למיניהן, הפועלים למען צעירים בישראל במסגרות מגוונות ובקבוצות חברתיות, תרבותיות ולאומיות שונות ( חנה עזר, יצחק גילת, רחל שגיא (עורכים)

מאמר חדש מסוף דצמבר 2010 בעיתון פיננשל טיימס הבריטי. בשעה שאצלנו מדברים שוב ושוב על רפורמה בחינוך, ממשלת ירדן כבר נכנסה לפעולה נמרצת והחלה ברפורמה מקיפה בתחומי החינוך, רפורמה הכוללת חידוש בתי ספר, שינוי מרחיקי לכת בתוכניות הלימוד ושינוי מהותי במערכת הכשרת המורים במדינה. המעניין שהרפורמה בירדן מאפשרת מעורבות גדולה יותר של המגזר הפרטי בבתי הספר. חברות פרטיות בירדן יהיו מעורבות בשינוי בתי הספר וגם בפיתוח תוכניות לימוד חדשניות. מדינה נוספת במפרץ הפרסי קטר, החליטה על מהלך מרחיק לכת: שילוב בתי ספר בזיכיון (Charter schools) עפ"י המודל שזוכה להצלחה במערכת החינוך בארה"ב . לגבי שאר מדינות ערב נראה כי תהליכי השינוי בחינוך הם מאד איטיים.

בשעה שבמדינות הOECD ובתוכם ישראל יש מרוץ בלתי פוסק ולחוץ לקראת מבחני הערכה של הישגים כמו פיז"ה ואחרים מתפתחות בקנדה וגם בארה"ב כמה מגמות אלטרנטיבות בתחומי החינוך המנסות לחזק את החינוך הערכי בבתי הספר היסודיים בעדיפות אפילו יותר גבוהה מאשר מבחני הישגים וסטנדרטים. התחייה של החינוך הערכי בבתי הספר היסודיים בקנדה ובארה"ב אינה בהכרח מדיניות של משרד החינוך הפדראלי או מחוזות החינוך בקנדה ובארה"ב אלא יוזמה של מנהלי בתי הספר היסודיים המאמינים כי החינוך ערכי חשוב לא פחות מבחינות הישגים וכי הוא הוזנח בעשורים האחרונים. אחת התוכניות המוצלחות לחינוך ערכי שנכנסת לבתי הספר היסודיים בארה"ב יוזמת המנהלים נקראת The- Leader- in- Me המשולבת במקצועות היסוד של ביה"ס היסודי. התכנית נועדה לטעת בטחון עצמי בתלמידי ביה"ס היסודי תוך כדי התמודדותם עם לימוד מקצועות היסוד. התכנית מנסה לטעת בילדים את תחושת הערך העצמי ואחריות פנימית שלהם כחלק מתרבות ביה"ס ולא כתכנית מנותקת של כישורי חיים. התכנית The Leader in Me מוטמעת במקצועות הלימוד בכיתות היסוד ובכיתות ג'-ו'.

ד"ר אריה קיזל מתייחס במאמרו לפעולתה של הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה בראשות כב' השופטת סביונה רוטלוי ובמיוחד הדו"ח החשוב שכתבה ועדת המשנה בנושא חינוך בראשות פרופ' אורית איכילוב המחזיק יותר מ-300 עמודים מלומדים הראויה לכל שבח. הדו"ח חשוב כי הוא שם את הילד במרכז, כי הוא מכיל על ישראל נורמות של מדינה מתוקנת, כי הוא מעניק מקום של כבוד לזכויות הילד ומבקש להרחיק מהחברה הישראלית עמדה המתייחסת לילדים כאל "חומר אנושי" הנתון לגחמות המבוגרים ובעיקר לגחמות האלימות של מוריהם.עם זאת טוען ד"ר קיזל כי "טועה הוועדה שזנחה את האפשרות לקיים בבית הספר מקום שבו יש כבוד לכל הבאים בשעריו. מקום שבו לכל הבאים יש זכויות ובעיקר ערכים. הוועדה העניקה מקום משני לקהילה לומדת-חוקרת המבקשת לייסד יחסי כבוד שוויוניים שבהם למורים יש אחריות כלפי תלמידיהם כמו גם כבוד כלפי תלמידיהם והוריהם, אבל גם ללומדים יש כבוד כלפי מוריהם, כלפי הלמידה שלהם, כלפי ערכי החברה וכלפי חבריהם לכיתה".

המאמר חושף הרגלי שימוש בלתי רציונאליים במילים בתחומים שונים, עם התמקדות בתחום שילוב הטכנולוגיות החדשות בחינוך. במאמר נדונים ארבעה היבטים נפוצים ושונים של התייחסות כלפי משמעות המילים, אשר ביחד יוצרים תמונה מדאיגה לגבי אפשרות יצירת ידע מובנה בתחום הנדון. ההנחה היא שיצירת ידע מובנה חייבת לצמוח מתרבות של שימוש אקדמי יציב במילים, בעוד שארבעת ההיבטים המוצגים במאמר אינם מאפשרים תרבות שכזאת. למרות האזכור של מקורות מסוימים, מדובר בתופעה רחבה, של ייחוס למלל חשיבות גדולה יותר מאשר לתוכן של המלל. בניגוד למקובל כיום, הצגת התופעה הזו אינה מבוססת על האמונה של השפעת הטכנולוגיה על התרבות, אלא על האמונה של השפעת העמדות שלנו על ההסתכלות שלנו על השפה ועל הטכנולוגיה. פעם האמנו שכדור הארץ שטוח. היום אנו מאמינים שמילים יכולות ליצור מציאות בהבל פה. ואולם, אי אפשר לשחק במילים וליצור, על ידי כך, שימושים משמעותיים בטכנולוגיות בחינוך או מהפכה בחינוך באמצעותם ( יהושפט גבעון) .

ג'יי הורוויץ כותב בבלוג שלו על חוסר ההלימה בין יכולות בני הנוער כיום והתחושה הסובייקטיבית של ירידה באיכותם, כביכול. "מאד אופנתי להיות מודאגים מהשפעות האינטרנט על דרכי החשיבה, ובמיוחד על כושר הריכוז, שלנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבני הנוער. כמעט מידי שבוע אנחנו קוראים שהנוער של היום כבר איננו מסוגל לקרוא ספר מההתחלה עד הסוף. "לא חסרות בעיות חינוכיות שדורשות התייחסות והתמודדות של אנשי חינוך. היו כאלה לפני הדיגיטאליות (וגם לפני הרדיו, ולפני הטלוויזיה) והן בוודאי עוד יהיו איתנו הרבה אחרי שנפסיק להתרגש מהתקשוב. בין הבעיות האלו, בעיית העדר האכפתיות של תלמידים כלפי הנלמד בבית הספר, בעיית ההתגברות של גירויים חוץ-בית-ספריים על השיעורים עצמם, היתה, ותישאר, אחת הגדולות. אבל התייחסות אל התלמידים של היום כאל יצורים מוזרים שנפגעו מחיידק דיגיטאלי וזקוקים לטיפול של דיאטה דלת-תקשוב כדי לרפא אותם איננה הדרך לפתור אותה".

מה מניע ילדים ובני נוער לעסוק בפעילות גופנית ובספורט? מה מניע ספורטאי עילית להמשיך באימוניהם המפרכים ולנסות לשפר עוד ועוד את הישגיהם האישיים? כיצד אפשר לטפח מוטיבציה בקרב ילדים ומבוגרים לעסוק בפעילות גופנית ובספורט? ומדוע ילדים מאבדים עניין בעיסוקם הספורטיבי ונושרים ממנו לטובת עיסוקים אחרים? אלו הן כמה מהשאלות המעסיקות מורים לחינוך גופני, מאמנים בספורט, רופאים, מטפלים ומורי מורים בתחומי החינוך הגופני והספורט, שספר זה מנסה לספק להן תשובות. המטרה העיקרית של הספר היא לבחון את תרומתם של סוגים שונים של מוטיבציה – מוטיבציה פנימית ומוטיבציה חיצונית, מוטיבציות המתעוררות בעקבות עונש או קבלת תגמול, המוטיבציה להשתתפות, המוטיבציה להישג, המוטיבציה התחרותית, מוטיבציות חברתיות ומוטיבציות מוסריות – לעיסוק בפעילות גופנית ובספורט (אמה גרון , שולמית רביב, רוני לידור) .