אקטואליה

יורם אורעד , העורך הפדגוגי של הרשת החינוכית-מקצועית "שלובים" כותב וממליץ על המאמר המרתק חדש של פרופ' יזהר אופלטקה . במאמר בשם דמות הבוגר הרצוי כדמות החברה שבה הוא חי: הרהורים ותובנות, בכתב העת עיונים בחברה , בטכנולוגיה ובמדע ( אורט ישראל) , גיליון 14 , אוקטובר 2012, מתייחס פרופ' יזהר אופלטקה לאי הבהירות של דמות הבוגר הרצוי במערכת החינוך, אי בהירות הנגרמת עקב גודלה העצום של מערכת החינוך המודרנית ועקב היותה מורכבת מקהלים שונים ומגוונים. בהקשר לכך, מציג אופלטקה ארבע השקפות חינוכיות על דמות הבוגר הרצוי כפי שהן מופיעות בספרו של פרופ' צבי אדר משנות החמישים.

האופנה האחרונה בחינוך בארה"ב היא יוזמת האקדמיה של חאן הידועה גם בתור "הכיתה ההפוכה" . התהודה התקשורתית לדרך הוראה זו היא רבה אבל לא כל אנשי החינוך מתלהבים ממנה . ג'יי הורוויץ כותב בבלוג שלו על הגישה הפדגוגית השטחית של סלמאן חאן , מייסד האקדמיה של חאן , כפי שמתגלית בראיון אתו .

מטרת הספר היא לאפשר לקוראים ללמוד על שילוב התקשוב בחינוך בכלל, ובהכרת סטודנטים להוראה במכללה בפרט. מחברי הספר, אנשי חינוך מהמכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי וחברי מיח"ם (מרכז יוזמות חינוכיות מתוקשבות במכללה), בחרו להתמקד בתיאור נרטיבי על בסיס התנסויותיהם האישיות בתחום ולשתף את הקורא במקורות ההשראה לגיבוש התפיסות והרעיונות התאורטיים שבבסיס עשייה זו. באמצעות הספר הם מבקשים לחשוף את הסיפור של מיח"ם כמרכז למידה ועשייה ייחודי שנבט וצמח במכללה ( עורך : אמנון גלסנר) .

הספר שבילים בחינוך יהודי-פלורליסטי, מנחה לנעמה צבר-בן יהושע, מתמקד ביהדות הפלורליסטית ובחינוך היהודי הנובע ממנה בישראל (השער העברי) וביהדות התפוצות (השער האנגלי). השיח על-אודות היהדות והחינוך היהודי בישראל כיום רווי בביטויים כגון "רנסנס", "חיוניות תרבותית", "התחדשות" ונקודת המוצא היא פתיחות ולגיטימיות, הכרה בתרבות היהודית כרבת פנים והירתעות משיח דיכוטומי של דתיות מול חילוניות.( נורית חמו, יובל דרור (עורכים) .

סקירת ביקורת אודות הספר החדש של ננסי הופמן ( Nancy Hoffman ) המתאר שש מערכות חינוך בעולם שהצליחו לקדם את החינוך המקצועי-טכנולוגי במדינות שלהם : אוסטרליה, אוסטריה, גרמניה , הולנד , נורבגיה ושוויץ. כל אחת ממדינות אלו הצליחה בדרכה ליצור איזון טוב יותר בין החינוך העיוני ובין החינוך המקצועי. הספר מתבסס גם על נתונים מעודכנים של הOECD המלמדים על הפער בין מדינות אלו ובין מערכת החינוך האמריקאית . לצערנו , מערכת החינוך הישראלית כבר לא שייכת לאותם מדינות העולם שהצליחו לקדם את החינוך המקצועי-טכנולוגי והיא נעשתה יותר דומה לארה"ב.

יורם אורעד , העורך הפדגוגי של רשת שלובים הפנה את תשומת לבנו לויכוח המתנהל כיום בארה"ב לגבי ספרים מנייר. במאמרון בלוג קצר שפרסם השבוע דייוויד וורליק (David Warlick) , בשם Are We Declaring the Wrong War הוא מתייחס אל תגובתו של פרופסור אמריקני להודעת שר החינוך של ארצות הברית על כוונתו (של שר החינוך) להילחם בספרי לימוד מנייר.

העולם נהיה ל"עולם קטן" שנפתחו גבולותיו. אנו מקושרים לבני אדם באשר הם. משאבי הידע הנגישים לנו באמצעות האינטרנט הם אין – סופיים. הידע הזמין לנו משתנה במהירות. ההיררכיה של יוצרי הידע משתנה, ואנו עצמנו יכולים להיות שותפים פעילים ביצירת הידע הגלובלי. תרבויות נוגעות זו בזו ומשפיעות זו על זו. מה כל זה אומר לנו כבני אדם מודרניים וכמורים? הספר נמנע מעיסוק בטכנולוגיה – מפלט נוח מדי מעיסוק בשאלות של זהות, תרבות, שיח ערכי וחינוך – ומתמקד בפענוח מקצת המשמעויות הפילוסופיות והפדגוגיות שיש לעולם רווי תשורת ( משה שנר) .

עניינו של מחקר זה באירועים שדרכם עולים מורים לחדשות היום וברושם המצטבר העולה מן הסיקור התקשורתי של מורים במערכת החינוך. במסגרת המחקר נדגמו שבועיים אקראיים משלושה עיתונים יומיים, במרווחים של ארבע שנים בין השנים 9002-5291 . מתוך הגיליונות קודדו משתנים כגון: סוג ומגוון הנושאים שדרכם עולים מורים לחדשות, בולטות ותדירות הדיווח אודותיהם, מיקום החדשות על מורים במרחב העיתון ועוד. נמצא כי ככלל לחדשות על מורים יש ערך חדשותי ניכר והן ממוקמות בעיקר בחדשות היומיות. מן הניתוח עלה כי הנושא השכיח ביותר בחדשות הקשורות למורים הוא השביתות, העיצומים, תנאי ההעסקה והשכר. למעלה מרבע מהידיעות עסקו בנושא זה בדרך זו או אחרת ( ארנת טורין ) .

באופן לא מפתיע, בהתייחס לגודלה העצום של מערכת החינוך המודרנית ומכוונותה לקהלים שונים ומגוונים, דמותו של הבוגר הרצוי במערכת זו איננה בהירה ותלויה רבות בזמן ובמקום, קרי בערכים השולטים בחברה שבה חי הבוגר ובציפיות המופנות כלפי מערכת החינוך מצד חברי קהילתו. אי בהירות זו מופיעה אף במחקרים הנעשים מעת לעת על בוגרי מערכות חינוכיות אשר תכליתם לבחון את איכות התפוקות של מערכות אלו והתהליכים המתרחשים בהן (יזהר אופלטקה) .

הרשת – החברתית: הפייסבוק, יועדה בראשית דרכה לסטודנטים בוגרים ולא לילדים ובני נוער, אך הפלא ופלא, גם על מרחב זה השתלטו בני הגיל הצעיר כאילו כמובן מאליו והפער בין הצעירים והמבוגרים שוב נפער. ישנה תחושה שכולם נמצאים במרחב זה, אך באותה הנשימה נראה כי מדובר בזירה עצומה שלא לגמרי מובן מה נעשה בה, מה מקור המשיכה אליה ומה פועלם של בני הגיל הצעיר בתוכה ( מירן בוניאל ניסים ומיכל דולב כהן ).

הדיון במבחני הבגרות במנותק מהשלם הגרוע דומה לדיון על תפריט ארוחת הבוקר באנייה שאיש אינו יודע לאן היא מפליגה. הדיון עצמו עקום: דנים בשיטת ההערכה לפני שדנים בחזון ובמטרות ששיטת ההערכה צריכה להיגזר מהם. שום דבר טוב לא יֵצא מדיון מנותק כזה. המאמר נכתב ע"י פרופ' שלמה קניאל , חוקר ומרצה בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת בר אילן.

ראובן כהנא הוא האב המייסד של תאוריית החינוך הלא פורמלי בישראל, וכיוון שמדינת ישראל היא תוצר של תנועות נוער – מסגרות של חינוך לא פורמלי – יש לחינוך הלא פורמלי ולתאורטיקן שלו חשיבות רבה. קוד החינוך הלא פורמלי עשוי, לפי כהנא, מהיסודות האלה: וולונטריזם (הצטרפות והסתלקות חופשיות), רב־ממדיות (פעילויות מגוונות), סימטריה (יחסי גומלין שוויוניים), דואליזם (קיום בו־זמני של מגמות שונות), מורטוריום (דחייה זמנית של מחויבויות), מודולריות (הבניה אקלקטית של פעילויות), אינסטרומנטליות הפגנתית ויצרנית (פעילויות הפגנתיות ויצרניות להשגת תוצאות בעתיד) וסימבוליזם פרגמטי (ייחוס משמעות סמלית לעשייה או עשייה סמלית). החלק העיקרי של המאמרים מנסה לשכלל את הקוד הזה וליישם אותו על תופעות חינוכיות וחברתיות מגוונות ( תמר רפופורט ואהוביה כהנא (עורכים),

הספר במלוא מובן המילה מבוסס על תורת המובן של קרייטלר וקרייטלר (Kreitler & Kreitler). מובן, בפשטות, הוא ההסבר שאנחנו נותנים למילה. הסבר זה מצמצם את הפער בין המילה לבין המשמעות שלה, ומאפשר לקיים תקשורת המבוססת על הבנה משותפת של המשמעות. הצורך במובן קיים אצל כל אדם בכל עת. תורת המובן מספקת מיפוי של התכנים שבהם אנו משתמשים כדי להסביר מילה, טקסט או רעיון המובעים בדיבור, בשיר, בתמונה או בתנועה. הספר מתמקד בחלקה הראשון של התורה ומתאר שימושים של תורת המובן לקידום החשיבה של לומדים בתחומים שונים – מהבנה ועד ליצירתיות ( אדווה מרגליות ).

הקשר בין משך הזמן של הלמידה בביה"ס ואיכות החינוך היא סוגיה שנמצאת כבר כמה שנים במוקד המחלוקת בין גורמי חינוך ציבוריים וחוקרי חינוך. האם הארכת יום הלימודים בביה"ס הופכת את הלמידה לאיכותית יותר ומובילה להישגים טובים יותר ? פרופסור לארי קובן כתב לאחרונה 2 מאמרים קצרים ומשכנעים לגבי הסוגיה של זמן לימודים ואיכות הלמידה בביה"ס. במשך שנים הגישה הרווחת בקרב מערכות חינוך הייתה כי הארכת זמן הלימודים בבי"ס תביא לשיפורים בלמידה ובהישגי הלמידה , אך פרופסור לארי קובן בחן את ממצאי המחקרים שהצטברו עד כה בנושא והגיע למסקנה כי לא ניתן להוכיח את הקשר בין משך זמן למידה ובין שיפורים מהותיים בלמידה ( Larry Cuban ) .

במאמר נסקרות התנגדויות לאמצעים ששינו את פני החברה האנושית ללא הכר, שכיום מתבטא בציד המכשפות המודרני: המחשב כמקור כל רע. נראַה שבעצם הצגת המחשב כאמצעי פוגעני ומזיק, שיש להתנער ממנו ולבלום את השימוש בו, ישנה אי הבנה מהותית, או התעלמות "מהתמונה הגדולה", וניתן אף לראות במסרים אלה, חוסר יושרה מוסרית, חברתית, מקצועית ואקדמית, לנוכח המאמץ הלא ראוי לאשש טיעונים לא הולמים לוגית ועובדתית לסוגיה, תוך הנפת אצבע מאשימה דוקא בשימוש במחשב לצרכי הוראה ולמידה ( אברום רותם) .

יאנוש קורצ'אק דחה את ההצעות שקיבל מחברים לבריחה מהגטו ובחר להישאר עם חניכיו ועם חברי הצוות של בית היתומים היהודי שניהל מ-1912 ונרצח באושוויץ. מפעלו החינוכי לא נפל מגבורתו ומעמידתו המוסרית. הוא הקים וניהל שתי פנימיות ליתומים והצליח לאפשר לילדים מבתים לא מתפקדים לעבור תהליכים חינוכיים משמעותיים של צמיחה ושיפור עצמי.לדברי מחבר המאמר, תמצית מפעלו החינוכי של קורצ'אק היא הומניזציה של העולם: הפיכת העולם והאדם לטובים יותר.

עורכי הספר, Hartshorne et al., מקבצים יחד מחנכים ומלומדים בנושאי חינוך וטכנולוגיה חינוכית מארה"ב, מאיחוד האמירויות הערביות, מסינגפור, מניו זילנד ומישראל ל-24 פרקים לגבי השימוש בכלים מבוססי רשת להכשרת מורים (Hartshorne et al, 2012).

ג'יי הורוויץ הפנה את תשומת לבנו לויכוח מהותי המתנהל בימים אלו בארה"ב : קרלסון-פאיג' מתריעה בנוגע לשעות הרבות שילדים צעירים (וגם מבוגרים יותר) מבלים מול מסכים. לדעתה, השהות מול המסך באה על חשבון המשחק החופשי של הילדים, ובגלל זה היא פוגעת בפיתוח הדמיון והיצירתיות שלהם. האם האשמה באמת נמצאת רק בטכנולוגיה, יכול להיות שטכנולוגיות רבות מסוגלות דווקא לעודד את הדמיון ואת היצירתיות. אולי יותר מאשר האינטרנט מונע את היצירתיות, בתי הספר עושים זאת.

מי הן הנשים החוקרות במכללות להכשרת מורים? מה הם מאפייני הזהות שלהן: מרצות? חוקרות? או אולי מכשירות מורים? באילו תהליכים מקצועיים-אקדמיים הן התנסו? כיצד הן מגדירות את עצמן? וכיצד הן מגדירות את המושג מחקר? הספר מציג מחקר שמספק תשובות לשאלות אלה. המחקר שם את הנשים החוקרות תחת העדשה המחקרית, על רקע ריכוזן הגבוה של נשים בתפקידי הוראה ומחקר ועל רקע תהליכי האקדמיזציה המואצים שעוברות המכללות לחינוך ( חנה עזר) .

ג'יי הורוויץ מדווח על ההחלטה של כמה בתי הספר הציבוריים בעיר ניו יורק לוותר על התוכניות הייחודיות שלהם ללמידה אישית. לפני שנה , שלושה בתי ספר היו הפיילוט הראשון של תכנית, ושניים מאלה החליטו כבר השנה לא להמשיך בה. ההחלטה כנראה קשורה למחקר על התכנית שהתפרסם במהלך הקיץ. המחקר לא מצא הישגים משמעותיים אצל התלמידים שלמדו בתכנית. ( ג'יי הורוויץ ) .