אקטואליה

מרכזו של ספר זה הקביעה כי קיימת אובייקטיביות, זאת בניגוד לרוח 'הפוסטמודרנית' הרווחת שלפיה אין ולא תיתכן אובייקטיביות, שהרי 'הכול בעיני המתבונן' ולכל אחד 'הנרטיב שלו'. באמצעות 'תרגיל החפץ', השווה לכל נפש, מוכיח הספר כי כל אחד מאתנו תלוי בעצם קיומו החומרי-כלכלי בזולת באופן מוחלט. אף שאין מדובר בדעה או בנרטיב, אלא בתיאור אובייקטיבי של המציאות, עובדת התלות ההדדית איננה תופסת מקום בשיח הציבורי והחינוכי, הרווי בתודעת אינדיבידואליזם. אין רע באינדיבידואליזם כמובן, אך הספר מבקש לטעון כי תפיסת האינדיבידואליזם הרווחת בימינו היא, לאמיתו של דבר, חלקית בלשון המעטה. בהתאם מנסה הספר להציע לה תיקון באמצעות הצגת נושאים שעל סדר היום מתוך הקשרים היסטוריים. בספר מוצגת השקפת עולם ובה התייחסות לנושאים מרכזיים כמו הפערים החברתיים, הזהות היהודית והסכסוך היהודי-ערבי. זהו למעשה ספר היסטוריה לאנשים שהיסטוריה איננה מקצועם. הוא מיועד לפיכך לציבור הרחב ולכל מי שהחינוך יקר ללבו (אודי מנור).

אהוד שמיר מספר על ניסיונותיו הסיזיפיים (גם כאשר האבן מתייצבת מדי פעם בפסגת ההר) לבסס בתיכון הקיבוצי "בקעת כנרות" מסגרת חינוכית בשם "אני ואתה בחברה משתנה", שמטרתה "ליצור מחדש חינוך לערכים ולהשקפת עולם, ולהופכו, תוך כדי כך, לחלק חשוב של בית הספר". המסגרת מנסה לצקת תוכן משמעותי ב"שעת מחנך", שאיבדה מזמן את משמעותה (המורה סוגרת כמה עניינים בשיעור האחרון ביום האחרון של שבוע הלימודים), ולהחזיר ל"חינוך לערכים" את מעמדו במוסד ש"חינוך לערכים" לא מעניין אותו (יורם הרפז).

בהתאם להודעת שר החינוך על הקמתה של וועדה לגיבוש "תכנית לאומית להקטנת יחס מורה תלמיד", קיימו ביום ה', שר החינוך, שי פירון, יו"ר השלטון המקומי, חיים ביבס ויו"ר ארגון ההורים הארצי, גדעון פישר מפגש משותף. במסגרת המפגש סיכמו השלושה במשותף את מתווה התכנית וכן את מסגרת פעילות הוועדה. המלצות הוועדה שתגבש את התכנית הלאומית תוגשנה עד לחודש דצמבר 2014, ויישומה יחל בשנת הלימודים תשע"ו.

53% ממנהלי בתיה"ס בישראל דיווחו על מחסור במורים מיומנים, לעומת 39% מהממוצע הבינלאומי. למרות שרוב המורות הן נשים, כמעט מחצית מהמנהלים הם גברים. סקר שערך ארגון המדינות המפותחות (OECD) בקרב מורים ומנהלים מגלה פערים חמורים בין ישראל למדינות אחרות בארגון בשורה של תחומים קריטיים, ובהם כוח אדם איכותי, מחשבים וגישה לאינטרנט. עוד מתברר כי למרות שנשים נושאות בנטל העיקרי של עבודת ההוראה, כמעט מחצית מהמנהלים בישראל הם גברים. הסקר, שבדק את עמדותיהם של מורים ומנהלים לגבי מקצוע ההוראה, סביבת העבודה, פרקטיקות הוראה ואקלים בית הספר, נערך ב-34 מדינות בקרב מורים בכיתות ז'-ט' במהלך החודשים מארס-מאי 2013 ( ירדן סקופ) .

זהו ספר ייחודי המציג בשני כרכים אסופת מאמרים העוסקים במגוון רחב של סוגיות עדכניות בתחומי השיקום והחינוך של ילדים ומתבגרים כבדי שמיעה וחירשים בישראל בתקופה של שינויים מהירים ורבי-משמעות החלים בתחום. הספר מביא בפני הקוראים הן היבטים תאורטיים, הן מחקרים אמפיריים והן תכניות התערבות מבוססות תאוריה, אשר נעשו ופותחו בשנים האחרונות בישראל. המאמרים השונים דנים באוכלוסייה מגוונת בטווח גילים רחב מהינקות ועד הבחרות, כמו גם באוכלוסיות ממגזרים שונים החיים בישראל. בין הנושאים הנידונים בספר: היבטים בהתפתחות תקשורתית, שפתית ואוריינית, הסתגלות חברתית-רגשית, סוגיית השילוב וההכלה, כישורי תאוריית ה-mind ושיקום שמיעתי בעידן שתל השבלול ( טובה מוסט, דליה רינגוולד-פרימרמן (עורכות).

מה, את כל התאריכים האלו לזכור?, "כל כך הרבה עמודים?", "את כל החומר?" נשמע לכם מוכר? אם כך, הגעתם אל הספר הנכון. אפשר ללמוד איך להצליח במבחן בקלות! בספר הזה תמצאו מגוון של שיטות ודרכים, טכניקות, טיפים ועצות יעילות איך לזכור יותר חומר בפחות זמן ומאמץ. מומלץ לכל מי שמבחן הוא עבורו מילה קצת מפחידה, וגם למי שלא. חוויה בכל למידה! מיועד לכיתות ג'-ו' (יעל רוטנברג).

באחרונה נשלח מכתבם של כ-90 חוקרי חינוך, מהבכירים בעולם, לאנדריאס שלייכר העומד בראש ארגון פיז"ה – נגד המבחן ? כותבי המכתב מעלים טענות רבות וקשות כלפי תפקידו הגלובלי של המבחן, שממשלות, שרי חינוך ואמצעי תקשורת מצפים דאוגים וחרדים, אחת לשלוש שנים, לראות מהו המיקום שיקצה להם ( אברהם פרנק).

ספר חדש על הייעוץ החינוכי מבטא את הפער שבין הציפיות הגבוהות שיש מהיועצות החינוכיות ליכולת שלהן לעמוד בהן ולתת מענה ראוי לתלמידים. אסופת המאמרים הזאת פותחת פתח מעניין להיבטים רבים ומגוונים של הייעוץ החינוכי בארץ ובחו"ל. הספר עוסק בדרכי העבודה של הייעוץ, הן של הפרט והן של הקבוצה (מרסלו וקסלר).

במאמרון חדש שלו מעלה ג'יי הורוויץ כמה תובנות מעניינות לגבי מטרות החינוך כיום . ג'יי הורוויץ מתייחס לסידרה בת שני מאמרונים , שפרסם לפני שבוע פרופסור לארי קובן בהם הוא בוחן אחד מהשינויים המשמעותיים שעברו על מערכות חינוך בעולם המערבי – המעבר מהדגש על החינוך כאמצעי להכשרת האזרח שמסוגל לתרום לחברה אל החינוך כאמצעי לקידום המצב הכלכלי של החברה. קובן טוען שלפני 150 שנה עיקר הדגש בחינוך היה על עיצוב האדם כחלק מחברה בעלת ערכים ברורים ומוגדרים, ואילו היום עיקר הדגש עובר לקידום מטרות חברתיות/כלכליות ( ג'יי הורוויץ).

אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהתלמיד יעשה את שיעורי הבית משום שכך צריך, כנראה שאנחנו פשוט טועים. התלמיד יעשה אותם (אם יעשה) רק משום שהוא חייב ורק משום שאם לא יעשה אותם ייתכן ויופעלו עליו סנקציות ולחצים (נזיפות, מכתבים להורים ועוד). הסנקציות והלחצים האלה, גם אם יועילו, ישאירו אותו אדיש לתכנים במקרה הטוב. במקרה הגרוע הם יהפכו אותו לשונאו של התחום שהוא לומד (זה, לצערי, מה שקורה לחלק מחבריי ששונאים פיזיקה למרות שחלפו שנים רבות מאז למדו פיזיקה בבית הספר, והתלהבותי מהתחום אינה מצליחה לשכנעם שזה מקצוע מרתק ויפה). התעקשות על עשיית שיעורי בית מובילה גם לכך שהמורה יקיים משטר מתמיד של רישומים, הערות, נזיפות, קשר עם הורים, מנהלים ועוד, רק כדי להבטיח ששיעורי הבית אכן ייעשו. דבר זה מוריד מיעילות שיעורי הבית ולו רק משום שהמורה (והמערכת שמסביבו) משקיע משאבים כדי לגרום לעשייתם על ידי תלמידים, על חשבון הפניית משאבים מקצועיים-אישיים שלו לחשיבה על מהותם של שיעורי הבית, לתכנונם, להפקת תובנות מהם ועוד ( יורם אורעד) .

דו"ח שפורסם באחרונה מצביע על מספרם הגבוה של התלמידים הנתקלים בקשיי למידה, ועל חוסר האונים של מוריהם בטיפול בהם. 22%מהתלמידים בבתי הספר היסודיים בישראל מוגדרים על ידי המורים שלהם "מתקשים". בחטיבות הביניים השיעור עולה ל-30%, כמעט כל תלמיד שלישי. כך עולה מדו"ח מחקר שפרסם לאחרונה מכון המחקר ברוקדייל, שעסק בדרכי ההתמודדות של בתי הספר עם ילדים ובני נוער הזקוקים באופן דחוף עזרה – שאינה מגיעה לרבים מהם. התמונה העולה מהדו"ח יכולה לסייע בהסבר כמה מהכשלים של מערכת החינוך, למשל בקידום ההישגים של כלל האוכלוסייה ובצמצום הפערים בין קבוצות שונות ( אור קשתי).

בניגוד אולי למקובל לחשוב, לא רק חרדים וערבים מסרבים לעמוד בצפירה בטקסי יום הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל – ויש גם יהודים חילונים הנוהגים כך. לטענתם, מערכת החינוך משתמשת בזכר השואה לייצר אזרחים צייתנים ולטפח בהם מיליטריזם חסר גבולות. העמידה בצפירה נראית להם כחלק מאינדוקטרינציה לאומנית קיטשית. במאמר זה טוען הכותב כי השבעה וטקסים דומים לה בתרבויות רבות אחרות הם דרך ממוסדת להפוך אובדן פרטי לאובדן ציבורי. השבט נוטל חלק בצערו של היחיד, ובכך נוטל משהו מכאבו. זוהי ההצדקה העיקרית לקיומם של ימי זיכרון, כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לפי המאמר, דווקא על מי שמקדש את הסולידריות בין בני האדם לעמוד בצפירה ובכך לבטא את השתתפותו בצערם של בני המשפחות השכולות.

בארצות הברית כבר עושים זאת, בבריטניה זה כנראה יקרה בקרוב. בארץ אימצו פרו יקט אמריקאי ובקרוב יתקיים בבתי הספר "יום הקוד הישראלי". האם יש ללמד מדעי המחשב, כולל תכנות, כבר בבית הספר היסודי? בארצות הברית כבר צומחת במהירות תנועה כלל ארצית ללימודי תכנות במערכת החינוך. 20 אלף מורים, מגן חובה ועד כיתה י"ב, לימדו השנה שיעורי תכנות ( שיר חכם).

ארנת טורין ראתה וקראה הרבה חומר לצורך המחקר הזה: כל אזכור או הופעה של מורה בסרטים שהופקו בארץ מאז שנות השלושים; בסטירות או קומדיות טלוויזיוניות משנות השישים ואילך; ובאין־ספור מאמרים וכתבות בעיתונות מאז שנות החמישים.טורין מספרת באחד הקטעים האישיים בספרה שבמהלך הרצאותיה לפני קהלים שונים היא גילתה שחלק ניכר מהציבור סבור שדמותה הנלעגת של המורה, כפי שהיא מופיעה בתקשורת, משקפת די בנאמנות את המורות במציאות (אריה דיין).

ג'יי הורוויץ משתף את הקוראים בתובנות של פרופסור יונג ז'או. "לפני מספר ימים יונג ז'או, חוקר חינוכי מאד מוערך, פרסם את החלק החמישי והאחרון של סידרת מאמרונים על הבעיות שבהסתמכות על מבחני PISA, סידרה שהוא פתח בה חודש לפני-כן. ז'או, פרופסור בפקולטה לחינוך באוניברסיטה של אורגון, גדל בסין, ונמצא בארה"ב מעל 25 שנים. סידרת המאמרונים שהוא פרסם מבוססת על ספר חדש שלו שיראה אור רק בעוד מספר חודשים "Who's Afraid of the Big Bad Dragon: Why China Has the Best (and Worst) Education System in the World".

גלדוול יודע לספר טענה. הוא לוקח טענה מסוימת ומגלגל אותה באמצעות תיאור מלבב של מחקרים ושל אנשים שמתקפים אותה. הטענה היא איפכא מסתברא (לא מקובלת אך לא מטלטלת), המחקרים מעניינים, הסיפורים האנושיים מרגשים, העלילה מהודקת – מתכון לרב מכר. כיוון שרבי המכר של גלדוול עוסקים בתופעות אנושיות – למשל, כיצד מופצים רעיונות ("נקודת המפנה"), ממה עשויה מצוינות ("מצוינים") – הם נוגעים באופן ישיר ועקיף בחינוך. הספר הזה, כפי שמעידה הכותרת, עוסק בחולשה שהופכת ליתרון (יורם הרפז).

כוכב "הנחשול" בישראל. רון ג'ונס, המורה האמריקאי שעשה את הניסוי החינוכי המפורסם ביותר בעולם, מבקר בישראל, משחזר את הולדת הניסוי ומנתח את השפעותיו על חייו: "מבחינתי הסיפור הזה נמשך בכל מיני דרכים – בבתי הספר, במקומות העבודה, בבתים. זה הסיפור על הצורך להיות חופשי, לשאול שאלות, לבקר ולהגיב על אי־צדק" (אמתי מור).

ה"מבוא" ו"תמונת המצב" של קובץ מחקרי זה מגדירים ומסכמים באופן צלול את מהותו של המחקר האתנוגרפי בכלל ואת התפתחותו של מחקר כזה העוסק בחינוך בישראל בפרט. הקובץ ערוך היטב ועשוי כהלכה. הוא מקיף, מעודכן ומוקפד מבחינת בחירת המאמרים ואיכותם – אף שטבעו של ספר מסוג זה, כפי מציינים העורכים, אינו מאפשר להדביק את קצב המחקר העכשווי (עידן ירון).

הפרקים הראשונים של הספר מתמקדים בדמויות כגון פאולו פריירה (Paulo Freire), ג'ורג' קאונטס (George Counts), ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (W. E. B. Du Bois), וקרטר וודסון (Carter Woodson), אנשים המגלמים את המסר המרכזי של מחבר הספר. הפרקים הבאים של הספר מציגים דוגמאות לניסיונות לעשות שימוש בחינוך כסוכן לשינויה של החברה. הפרקים האחרונים מתמקדים ברפלקציות האישיות של מחבר הספר לא רק לגבי המענה לשאלה הכללית של הספר "האם החינוך יכול לשנות את החברה?", אלא גם לגבי התנאים והשחקנים הנחוצים על מנת שתהליך זה יתרחש ( Michael W. Apple) .

ד"ר מיכל דולב-כהן, מרצה וחוקרת במכללת אורנים, וד"ר נעם לפידות-לפלר, ערכו מחקר שכותרתו; בריונות ברשת ובריונות בכיתה בקרב מתבגרים בישראל. מטרת המחקר הייתה לבחון מספר היבטים של הבריונות המקוונת בהשוואה לבריונות פנים אל פנים בקרב מתבגרים. על מנת להשוות בין שתי התופעות, 465 תלמידי על יסודי מכל רחבי הארץ מלאו שאלונים מקוונים. האחד בדק את תופעת הבריונות פנים אל פנים, ואילו האחר בחן את תופעת הבריונות במרחב הווירטואלי.