מדיניות פדגוגיה ותיאוריה

רק חוקרים ומנהיגי חינוך אחדים קוראים תיגר על מדיניות החינוך הנאו־ליברלית החדשה שהתפשטה בעולם כאש בשדה קוצים. קול אחד, חד וברור כזה, הוא קולו של פסי סאלברג מפינלנד (עמי וולנסקי).

החינוך מעולם לא נראה שובה לב יותר מאשר בהרצאות של קן רובינסון, כוכב העל של התחום (עופר פריאל).

במאמר זה מובאת סקירה של קורס אשר בהיבט התוכני מתמקד בפעולתה של תקשורת ההמונים, מתוךהנחה שבעידן שבו אנו נמצאים, המאופיין בדינמיקה של גלובליזציה ובהיגיון פוסט-מודרני, התקשורתהופכת לאתר המרכזי שבו מתעצבות התודעה הפרטית והתודעה הציבורית. המאמר מציג, באמצעות תיאור הקורס הקונקרטי, עקרונות מנחים כלליים להובלת תהליך פוליטיזציהבקרב סטודנטים, ומנסה להבהיר את חשיבותו ואת תועלתו של התהליך בהקשרים הפוליטיים, החברתייםוהתרבותיים שבתוכם פועלת החברה הישראלית של תחילת העשור השני של המאה ה-21 (אמנון יובל).

מהפכת טכנולוגיות המידע משנה את פניה של החברה האנושית. היא אינה פוסחת על תהליכי הלמידה וההוראה, והיא מחייבת לחשוב מחדש על תפקיד המורה ועל הכשרתו המקצועית. וכך, למרות שהיא נתפסת כגולת הכותרת של תהליך ההכשרה, ההתנסות המעשית היא החוליה הבעייתית ביותר שבו. אם פג תוקפה של התפיסה המסורתית של ההוראה, יש לעצב דפוס חדש של הכשרה ושל התנסות. כדי לשמור על מסגרת הדיון, אתמקד בנקודה מרכזית אחת: השינויים בתפיסת הידע על תהליכי ההוראה-למידה, על דמות המורה, על הכשרתו ועל ההתנסות המעשית (שלמה בק).

המאמר מתמקד בחשיבות של התוכן של תכנית הלימודים במספר היבטים, הכוללים תנאי מוקדם לשיפור בית הספר, סגירת פערי ההישגים והכשרת מורים. הנושאים שנידונו כוללים את התפיסה של המחנכים ושל קובעי המדיניות במונחים של החשיבות של תכנית הלימודים, מדיניות חינוך וגורמים המשפיעים על החינוך לגיל הרך (GOSSE, CAROLYN; HANSEL, LISA, 2014).

אחד מתפקידיה החשובים של מערכת החינוך היא לטפח בוגרים יצירתיים. בעיקר בשוק העבודה העתידי, היצירתיות – יותר מזיכרון או כוח חישוב שבמידה רבה נהפכו לכמעט מיותרים בעידן המחשב והרשת – היא שתקבע את הצלחתו של היחיד ואת הצלחתם של החברה והמשק בכללותם. ואולם, האם ניתן לטפח יצירתיות? ואם כן, כיצד? מהי בכלל יצירתיות, מהם הקווים הביוגרפיים החוזרים אצל אנשים יצירתיים והאם יש להם תכונות אופי משותפות? על שאלות אלה ודומות להן משיבה מחברת המאמר שלפנינו, פסיכיאטרית ומדענית מוח שחוקרת יצירתיות.

מה קורה למנהל הדרכה למידה או פיתוח מקצועי שעובד בתחום שנים רבות? מה שקורה לכולנו בעקבות ותק מקצועי. אנחנו לעיתים שבויים בתפיסות ישנות ומוכרות ומתקשים לרענן את עצמנו מחדש. חקר המוח התחדש כל כך בעשור האחרון שהוא מחייב מנהלים ובעלי ניסיון רב בעולמות ההדרכה הלמידה והפיתוח המקצועי לבדוק שוב את העובדות המרכזיות על עולם הלמידה. דון טיילור ריכז 4 עובדות מרכזיות בוובינר שערך לאחרונה למנהלי למידה ופיתוח מקצועי ( לובה משל).

החוברת הצנומה והצנועה שפרסם לאחרונה מרכז טאוב, מכון מחקר ירושלמי העוקב בשקדנות אחרי המדיניות החברתית בישראל והשלכותיה, אינה מכילה גילויים מרעישים ואינה מצביעה על תופעות חברתיות שטרם שמענו על קיומן. ואף על פי כן, יש בה עניין לא מבוטל, הנובע בעיקר מהעובדה שהיא מעמידה מראה מול פני הישראלים המתעניינים במצבה של החברה שבתוכה הם חיים. הדמות הנשקפת מהמראה הזאת חייבת לעורר דאגה, גם אם היא מוכרת היטב מזה שנים. החוברת, שכותרתה עניינית ויבשה — "תמונת מצב המדינה: תרשימים בנושאי חברה וכלכלה בישראל" — מביאה, כמו בכל שנה, שפע נתונים על מצבה של החברה הישראלית בתחומים שונים ומגוונים, שהחינוך הוא המרכזי שבהם (אריה דיין).

לספרות יש פוטנציאל לשנות את המציאות, ובהתאם לכך, לתוכנית הלימודים בספרות הנלמדת בתיכון יש השפעה רבה על תודעתו ועל "ארון הספרים" של התלמיד הישראלי. תוכנית לימודים זו, הנלמדת ומוטמעת על ידי דור הישראלים הצעירים, שותפה בעיצוב "הקהילייה המדומיינת" הישראלית. התוכנית זו מבוססת על ארבעה נושאים: "זהויות", "מה זאת אהבה?", "לחיות בארץ ישראל" ו"שירים בעקבות השואה" ובכל נושא נבחרו עשרה שירים. מקריאת השירים מתוך בדיקת זיקתם לנושא המוצהר שאליו הם משויכים משתקף "סיפור" שגוי מעיקרו, המשבש את מאפייניה של הקהילייה המדומיינת (אסתי אדיבי-שושן).

ד"ר צבי בקרמן, חוקר ומרצה בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, סבור שהמושג "זהות", כמו מושגים רבים אחרים הנוגעים לעולמו הפנימי של האדם, הוא בדיה לא מועילה ולא צודקת: "האליטות בודות ישויות נסתרות, לוקחות עליהן בעלות וזוכות ביתרון חברתי-מעמדי" (יורם הרפז).

במבנה הנוכחי שלו, אומר פרופ' יצחק קשתי, "משרד החינוך אינו רלוונטי למבנה הרב-תרבותי של מדינת ישראל". לפי הצעתו, המשרד, שיגדיר את עצמו מחדש, יופקד על רגולציה ורישוי, ותכניות הלימודים של כל מגזר ייקבעו על ידי מרכזי חינוך עצמאיים (אריה דיין).

כדי לעודד ולטפח אינטואיציה מושכלת עלינו לפתח אצל התלמידים כושר התבוננות, מודעות עצמית, אינטליגנציה מרחבית, אינטליגנציה רגשית וחשיבה היוריסטית. אטען שהדרך הטובה ביותר לעשות את כל אלה היא בשילובם של מקצועות האמנות בתוכנית הלימודים: ציור, מחול, תאטרון, צילום, מוזיקה, קולנוע, עיצוב סביבתי, שירה, כתיבה יוצרת, פסיכודרמה וגם יוגה ומדיטציה (יוסף אבינון).

המאמר הנוכחי מספק סקירה של החקיקה הלאומית הנוכחית, של המדיניות, של תכנית הלימודים ושל הפרקטיקה הקשורים לחינוך למחוננים בסקוטלנד.המאמר מתחיל בסקירה של ההקשר הלאומי וברקע ההיסטורי התומך באתוס הדוגל בשוויון זכויות, שחודר לחינוך הסקוטי.המחברים דנים באופן שבו הנרטיבים ההיסטוריים, הפילוסופיים והפוליטיים המושרשים היטב באמונה שהחינוך הוא זכות עבור כולם, מבשרים על הגישה של סקוטלנד ל"חינוך למחוננים" (Sutherland, Margaret; Stack, Niamh , 2014).

מחקר זה בחן מה המפקחים על המחקר והסטודנטים, שהם מורים בפועל ובעלי תארים מתקדמים, תופסים כאלמנטים העיקריים של פיקוח מוצלח על מחקר פעולה. לצורך כך רואיינו ארבעה מפקחים על מחקר פעולה ושמונה סטודנטים לתארים מתקדמים. הממצאים חשפו 24 אלמנטים עיקריים של פיקוח על מחקר פעולה המתייחסים ל: (1) מיומנויות של המפקחים בתמיכה בפיתוח הידע לגבי מחקר פעולה ובאמצעותו, ויצירת סביבה תומכת עבור פיתוח הידע, (2) מומחיות וידע בפיקוח על מחקר פעולה, (3) עמדה לגבי פיקוח על מחקר פעולה, ו-(4) המניעים של פעולות המפקחים בקשר בין המפקח לסטודנט (Cornelissen, Frank; van den Berg, Ellen., 2014).

קבוצה של אנשי אקדמיה וחינוך מרחבי העולם פרסמה בחודש מאי האחרון ב"גרדיאן" הבריטי מכתב פתוח לפרופ' אנדריאס שלייכר, מנהל מבחני פיזה. במכתב הם מביעים דאגה עמוקה מהשפעתם של המבחנים, קוראים לעצירתם ומציעים רעיונות שיתרמו לטיפול בסוגיות שהעלו.

לפעמים התפאורה מתמוטטת, כותב אלבר קאמי, ואנו מוצאים עצמנו בעשייה מכנית, ללא אוריינטציה ערכית ורעיונית – מתנסים בחרדת האבסורד. בעקבותיה, על פי רוב, יגיעו יקיצה ותובנה בדמותה של תביעה למשמעות, פשר וכיוון. מאמר זה מבקש להתמודד עם חרדת האבסורד כפי שמתנסים בה מורים ומחנכים אידאליסטים, בבקשם את ההגיונות המנחים והמצדיקים של מלאכת חוקם בחינוך ובהוראה (נמרוד אלוני).

שאלה גדולה המעסיקה אותנו: ערכי יהדות מה הם? כלומר מה הם הערכים המוחלטים הנראים לנו כספציפיים יהודיים שהועברו מדור לדור ושאנחנו חייבים להיאחז בהם ולחנך לאורם (איילי 1996, 95).שאלה זו, שהעלה המחנך מאיר איילי ב-1942, טרם הקמת המדינה ומערכת החינוך שלה, ממשיכה להטריד את נפשם של מחנכים רבים — ובהם שרי חינוך — עד היום. הקושי להגדיר את "היהודי החדש", את "התרבות העברית" ואת "הזהות הארץ ישראלית" אינו מרפה (נירית רייכל).

פרק זה בספר הוא הצעה לקובעי מדיניות לתת את הדעת על הדרך והמתודה שבאמצעותן יש להתייחס לקונפליקטים בין ערכים בכלל כמצע לקיומו של דיון מושכל גם בקונפליקט שבין חירות לבין שוויון ובין "מערכת חינוך לכל אחד" ל"מערכת חינוך לכול". הסוגיה המרכזית מתייחסת לשתי שאלות: 1. האם ערך החירות וערך השוויון ניתנים ליישוב במסגרת השקפת עולם אחת? 2. האם ערך החירות – כאשר מתייחסים אליו באופן עמוק – נגזר בעצם מהשקפת עולם שלמה שאינה עולה בקנה אחד עם ערך השוויון? אולי ערך החירות נעוץ בהשקפת עולם המקדשת את הביטוי העצמי האינדיווידואלי ואילו ערך השוויון נובע מהשקפת עולם הרואה את שיר האנושיות בסולידריות עם המדוכאים, הסובלים והחלשים ולא בביטוי העצמי? (יונתן כהן).

את מי משרתים אנשי החינוך וההוראה? בחינת ההיסטוריה של האנושות מספקת תשובה לא מעודדת: על פי רוב משרתים המורים אדונים רבים — פוליטיים, דתיים וכלכליים — שרואים באדם אמצעי ולא מטרה. במקום שהמורים והמחנכים יתמסרו לטיפוחם הנאות של הדורות הצעירים וינהיגו את סדר היום החינוכי, הם תכופות משמשים צינורות פסיביים למדיניות השלטון ונושאי דברם של ממסדים חברתיים וקבוצות אינטרס. סדר דברים זה מעוות, ואת מחירו משלמים כולנו (נמרוד אלוני).

הזהות הפלסטינית צומחת באופן מעוות בגלל האיסור שמדינת ישראל הטילה על תושביה הערבים להתאבל על הנכבה ולעבד אותה. בעקבות האיסור התקבעה הנכבה בתודעת הפלסטינים כאירוע טרנס-היסטורי נוכח תמיד. מערכת החינוך הישראלית משבשת בדרכים שונות את צמיחתה הטבעית של הזהות הפלסטינית. זהות פלסטינית משובשת אינה מאפשרת לפלסטינים להיפתח ולהתפתח. מסקנה: מדינת ישראל ומערכת החינוך שלה צריכות לאפשר לפלסטינים אזרחי ישראל לעבד את הזיכרון ההיסטורי שלהם כדי להיחלץ ממנו; זה טוב לערבים וגם טוב ליהודים (איימן אגבאריה).