אקטואליה

הספר בוחן את הפעילות של קריאת ספר של הורים לילדיהם בחברה הערבית ולתרומה של פעילות זו להתפתחות הילדים. הספר מבוסס על מחקר מקיף שהעריך את התהליכים האורייניים המתרחשים במשפחות ערביות ואת משמעותם להתפתחות האוריינות בשפה הערבית (ערפאת ספייה חסונה, 2017).

המחקר ביקש להציג את התפיסות של התלמידים לגבי בית הספר בכלל ובייחוד לגבי בית ספרם. המחקר בחן גם איך היו התלמידים רוצים להשפיע על מערכת החינוך ועל בית הספר. המחבר מוצא כי חשוב להקשיב לעמדות של התלמידים. הוא מדגים אמירות חשובות של התלמידים, לדוגמא: "יש תלמידים שונים עם צרכים שונים – בית הספר צריך להסתגל לצרכים של תלמידיו"; "המורים צריכים אותנו, לא פחות מאשר אנחנו צריכים אותם"; "צריך לתת לתלמידים להביע את דעתם בכל נושא משמעותי המתייחס לבית הספר". המחבר בחן מספר נושאים שלגביהם אסף מידע מהתלמידים: היעדים של בית הספר; 'אסוציאציות'; דימויים; העמדות של התלמידים כלפי בית הספר; ונושאים לגבי בית הספר הטעונים שיפור (ירון עידן, 2017).

למרות ההכרה ההולכת וגוברת בהשפעת החינוך היהודי על הזהות היהודית בקרב קהילות התפוצות, מעטים למדי המחקרים שבדקו את השפעת מיקומה של הקהילה על הרישום לבתי הספר בפרט ועל חיזוק הקשר הקולקטיבי בין הקהילה לבין מדינת ישראל בכלל. המחקר הנוכחי בוחן, במסגרת דיסציפלינרית של לימודי הגירה ופזורה (Diaspora studies) את הפרקטיקות הפדגוגיות שיזמה קרן ברונפמן לחינוך יהודי (Bronfman Jewish Education Council) והמיושמות באמצעות מחנכים יהודים ממונטריאול, כדי לחזק את הקשר בין תלמידי התפוצות לבין מדינת ישראל וכדי להמחיש את חשיבות קיומו ויצירתו של מנגנון חינוכי חזק התומך ומעודד קשר עם ישראל.

הרשתות החברתיות – והמדיה החברתית בכללותה – יצרו מהפכה של ממש במרחב הדיגיטלי. ערוצים אלה מאפשרים תקשורת אינטראקטיבית, שוויונית, לעיתים גם אינטימית, המאתגרת מבנים חברתיים, גבולות תרבותיים והיררכיות מוסדיות. נתונים מכל רחבי העולם מצביעים על כך שעיקר המשתמשים שאימצו ערוצים אלו הם צעירים ובני נוער, ילידי דור ה-Y ("ילדי המילניום") ועמיתיהם הצעירים ילידי דור ה-Z.

בספר רב-עוצמה זה, הפילוסופית הנודעת מרתה נוסבאום מלמדת סנגוריה על חשיבותם של הלימודים הכללים בכל רמות החינוך. לטענתה, פתיחות דעת ורוחב דעת, עושר תרבותי וחשיבה ביקורתית, דמיון אמפתי והבנה אמנותית הם תשתיות הכרחיות להגשמת האנושיות, לאזרחות דמוקרטית, לצדק חברתי ולאחריות גלובלית. נוסבאום חוששת כי השתיקה המדאיגה שאנו עדים לה זה כמה שנים במעמד ההומניסטיקה, וראיית הרווחיות הכלכלית כחזות הכול מכרסמות ביכולת שלנו לבחון בביקורתיות סמכות חיצונית ומדיניות שלטונית, ופוגעות בכשירותנו להתמודד עם בעיות גלובליות מורכבות והרות גורל (מרתה נוסבאום).

הספר "מחאי, מחאי כפיים" – פואטיקה ואידיאולוגיה בשירת הילדים העברית בתקופת הישוב 1948-1939, בוחן כיצד נרתמה שירת הילדים, שפורסמה בעיתוני הילדים בעשור שלפני הקמת המדינה, לעיצוב ולחיזוק זהותם הלאומית של הילדים, במגמה להכשירם ולפתח את מחויבותם להמשך המפעל הציוני. כיצד כתבו על המולדת לילידי הארץ משוררים שלא נולדו בה? כיצד שוררו לילדים על גבורה והקרבה עד מוות? כיצד התייחסו בשירים לעם שישב פה קודם? כיצד השתמשו הכותבים בתכונתה הפיגורטיבית של השירה כדי להוסיף משמעות גם למבוגרים, לעתים שונה מזו שיועדה לילדים? והאם השפיעו השירים על עיצוב תודעתם של הקוראים הצעירים, של הדור אשר הקים את המדינה? (נעמי בן-גור).

?ספר זה מציג את המחקרים הראשונים שנערכו על שותפויות אקדמיה-קהילה בישראל. הוא משקף את הידע ואת הניסיון שנצברו עד כה מהעשייה החברתית של סטודנטים ואנשי אקדמיה עם קהילות מודרות בתחומים מגוונים, כגון עבודה סוציאלית, אמנות, משפטים, אדריכלות ותכנון, תרגום, לימודי מגדר, חינוך, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מדיניות ומנהל ציבורי. הספר בוחן את תרומתן של שותפויות אקדמיה-קהילה עבור כל אחד מהגורמים השותפים להן: סטודנטים, מרצים, ארגוני החברה האזרחית, קהילות מודרות ומוסדות להשכלה גבוהה. הוא גם מצביע על אתגרים מרכזיים בקשר שבין האקדמיה לקהילה ושופך אור על דרכים אפשריות להתמודדות עמם (דפנה גולן, יונה רוזנפלד, צביקה אור).

אסופת מאמרים ומחקרים בשיתוף מורים בוגרי התכנית "טכנולוגיה בחינוך" לתואר שני במכללת סמינר הקיבוצים. מחקרים אלה משלבים בין התאוריה למעשה ופותחים צוהר ליישומה של פדגוגיה דיגיטלית בבתי הספר. זהו ספר חשוב לכל העוסקים בהוראה ובלמידה בסיוע תקשוב בבתי ספר ובמכללות להכשרת מורים בישראל. העורכת היא ד"ר רבקה ודמני – סיו"ר המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) ומומחית לחדשנות דיגיטלית בחינוך, בהוראה ובלמידה (עמי סלנט).

הספר הוא אסופת מחקרים חדשים המציגים היבטים שונים הנוגעים לעולמם של ילדים ובוגרים עם צרכים מיוחדים. כל המחקרים עוסקים במושגים שילוב והכלה. הספר פונה לקהל יעד של חוקרים ושל אנשי מקצוע הפועלים בשדה החינוך המיוחד, שימצאו בו ידע תאורטי עדכני וייחשפו למגוון שיטות עבודה עם תלמידים וסטודנטים עם צרכים מיוחדים. אנו מקווים שהספר ישמש מנוף לאיסוף של ידע בתחום החינוך המיוחד שייטיב את עולמם של ילדים ובוגרים עם מוגבלויות (שונית רייטר, עירית קופפרברג, יצחק גילת).

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה פורסם מאמרו המטלטל של פרופ' יהודה אלקנה, "בזכות השכחה", שבו קרא למדינת ישראל לשכוח את השואה ולהביט קדימה אל עתידה. אלא שעל סף התבגרותו של הדור הרביעי לשואה, דומה שישראל מעדיפה להישמע לציוויו של המשורר אברהם שלונסקי, "דבר לא לשכוח – עד דור עשירי", מבלי להשתהות לרגע ולשאול: מה כבר שכחנו ועלינו לזכור, ומהו הדבר שעל הדור הבא ללמוד כדי לא לשכוח? ספר זה עוסק בהוראת השואה כנושא מרכזי בהוויה הישראלית ומציע כיוונים חינוכיים חדשים ומקוריים בתחום. ביסודו קריאה אמיצה לחלץ את נושא השואה מרחבת הטקס בחצר בית הספר או באתר ההנצחה ולהפוך אותו נושא לדיונים ביקורתיים, ערניים ואמיצים בכיתה. כותבי הספר רואים בהוראת השואה דרך ואמצעי לקידום סובלנות, לצמצום גזענות ולאהבת אדם (שרון גבע).

ספר זה מציג סיפור מסע; מסע למידה מהותי ועתיר אירועים בן שש שנים של קהילת מפקחות על בתי ספר. המפקחות ביקשו לחשוב מחדש על תפקידן ולעצב מודל חדש ופורץ דרך של תפקיד המפקחת, ובכך להתוות את החזון ואת סדר היום של המחוז שבו עבדו במשרד החינוך. הספר מאפשר לעקוב אחר תהליך התגבשותה של הקהילה המקצועית, תהליך סוער ורווי תהפוכות; אחר תהליכי הלמידה והמחקר העצמי, שנעשו לתרבות רווחת בקרב חברות הקהילה, והתבססו על שזירה מתמדת של התאוריות שהן למדו בעשייתן היום-יומית; וכן אחר תהליכי השינוי שעברו המשתתפות ושהתחוללו בסביבות העבודה שלהן בשדה.

בשנים האחרונות נשחק מעמדו של הנרטיב הציוני. גילויים חדשים על העבר וביקורות המציירות אותו כהבניה שנועדה לשמר את ההגמוניה של קבוצה חברתית שלטת, קוראים תיגר על ראייתו כאמת היסטורית בלעדית. מערכת החינוך אינה יכולה עוד להתעלם מהשיח הגועש בשאלת הנרטיב ונאלצת להתמודד עם התקפות כלפיו הן מצד חוגים אקדמיים המתויגים "פוסט־ציוניים" והן מצד הממסד הפוליטי. ספר זה דן במחלוקות על העבר בישראל ואף בוחן אותן לנוכח ויכוחים דומים המתנהלים בעולם. לעומת הסוברים שיש לטשטש אותן בפתרונות מאולצים, מציע המחבר לרתום אותן לטיפוח תפיסת עבר מרובת פרספקטיבות (אייל נווה).

המאמרון של ג'יי הורוויץ בוחן באם הדאגה לשלומם של ילדנו מצדיקה לרגל אחריהם: "לפני שלוש שנים, לקראת חג המולד, אדוורד סנודן [Edward Snowden] שלח מסר לעולם דובר האנגלית ממקום מחבואו ברוסיה. במסר הזה סנודן הזהיר שבני הנוער של היום גדלים בלי שום תחושה של פרטיות […] דבריו של סנודן כוונו ליכולת של השלטונות לעקוב אחרי כל מעשינו, יכולת שגדלה עשרות מונים בעקבות התכונה של הדיגיטאליות לרשום ולתייק כל דבר. אבל על אף העובדה שכל זה מוכר לנו, הוא גם, איכשהו, רחוק מאיתנו. גם אם הפרסומות שמופיעות על הצג שלנו כאשר אנחנו גולשים מאתר לאתר מעוררות תחושה שמישהו יודע עלינו יותר מדי, אנחנו מתייחסים לזה יותר כקוריוז מאשר כמשהו מפחיד. אבל מה עושים כאשר זה נעשה עוד יותר אישי? אתמול, בחדשות ערוץ 2, בכתבה קצרה בת שלוש דקות, ראינו לאן זה מגיע" (ג'יי הורוויץ).

דרשות על פרשות השבוע: האקטואליות של תורת משה הוא ספר של דרשות על כל פרשות השבוע של תורת משה מ"בראשית" עד "וזאת הברכה". הוא חוקר את המשמעות האקטואלית של כל פרשה ומעיין בה, הן מבחינה עיונית הגותית והן מבחינה הלכתית מעשית, ומתמודד עם הבעיות המתעוררות מבחינת ההבנה וההסכמה הביקורתיות, והן מבחינת ההגשמה במציאות זמננו ובכלי החשיבה של הפרשנות הספרותית והפילוסופית בת זמננו (אליעזר שבייד).

אי-אפשר להימלט עוד מן הטכנולוגיה הדיגיטלית הפרושה כענן על העולם כולו. גם מי שרוצה בכך אינו יכול עוד לעצור אותה מחוץ לחומות בית הספר. מי שמשאיר אותה מחוץ לדלת הכיתה חייב להכיר בעובדה שהטכנולוגיה, השפעתה והשלכותיה כבר שם. מערכת החינוך עושה מאמצים לעטוף את עצמה בטכנולוגיה. עדיין, רוב רובה של המערכת נשארה כשהייתה. יש המשתמשים בטכנולוגיה כקישוט, יש הרואים בה מטרד שנכפה עליהם, ויש המאמצים אותה מתוך אמונה ביכולתה לשנות, לשפר ולהיטיב את דרכי ההוראה והלמידה. רוב המשתמשים בה דבקים בדרכי ההוראה השגרתיות, המסורתיות. ספר זה מבקש להציג אסטרטגיות הוראה ולמידה המכונות "חדשניות". אסטרטגיות אלה, אף שאינן חדשות, מקבלות תנופה, שדרוג ולעתים אף משמעות חדשה כשהן מנצלות אמצעים דיגיטליים ונתמכות בהם (עוזי מלמד ואולז׳ן גולדשטיין).

מאמר זה חוקר שיפוטים של צעירים לגבי הדיוק של טענות לאמת (truth claims) הקשורות לסוגיות ציבוריות שנויות במחלוקת. בניסוי המשובץ בסקר מייצג מבחינה לאומית של 2,101 צעירים בגילאי 27-15, התבקשו הצעירים לשפוט את הדיוק של אחת ממספר רשומות מקוונות מזויפות. באופן עקבי עם המחקר אודות הנמקה מוּנעת (motivated reasoning), הערכות הצעירים היו תלויות ב-(א) ההלימה של הטענה עם עמדת המדיניות הקודמת שלהם ובמידה פחותה יותר ל-(ב) האם הרשומה כללה אמירה לא מדויקת (Kahne, Joseph; Bowyer, Benjamin, 2017).

לא תמצאו בספר תורה סדורה, אלא הצעת גישה לעבודה מתמשכת הנבנית רבדים-רבדים ובהתאמה אישית. גישה זו מציעה שימוש מרענן בידע טקסטואלי, לצד דרכי הנחיה התורמות לעיצוב מרחב יצירתי, מאתגר ובטוח, שניתן לפתח בו סדנת כתיבה. לשם כך תיארתי משימות כתיבה שונות והסברתי את ההנחות הנוגעות לאסתטיקה, לחשיבה ולתרבות המאפשרות את הפעלתן. כל משימת כתיבה מציגה היבט אחר של הטקסט ושל האופן לדון בו. אפשר ליצור הצלבות אישיות בין משימת הכתיבה לבין הדרך לחקור אותה. דרכי החקירה הן בגדר הצעה, והן נותנות ביטוי לשיחה מתמשכת ורבת-שנים עם "אחרים" – פנימיים וחיצוניים. אחרים אלו כוללים הוגי דעות, חוקרים ותלמידים, אשר דעותיהם – כמו גם התנסותי שלי – משולבות בעשייה בפועל בסדנאות (מילי אפשטיין-ינאי).

מחקר על זמן מסך ועל רווחה נפשית בקרב בני נוער טוען כי שימוש מתון במכשירים עשוי להועיל בעולם המתאפיין בקשרים מסוג זה. החוקרים אספו נתונים מ-120,000 בני נוער אנגלים בני 15 לגבי הרגלי השימוש שלהם במכשירים דיגיטליים. הם זיהו בנתונים אלה את "אפקט זהבה ושלושת הדובים" ("Goldilocks effect"), ולפיו שימוש במכשיר במשך כמה שעות ביום מגביר את הרווחה הנפשית (Chris Baraniuk, 2017).

מעבר המכללות לחינוך לוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת) מעורר שאלות רבות וחשובות בנוגע להשלכותיו. ביום שלישי 20.12.16 נערך במכון ון ליר בירושלים ערב עיון בהשתתפות מנכ"ל משרד החינוך לשעבר זבולון אורלב, ראשי ונשיאי מכללות ונציגי משרד החינוך והמועצה להשכלה גבוהה. ערב העיון תועד בצילום וידיאו (מכון ון ליר).

מאמר זה בוחן באופן אמפירי האם התאוריה שמציעה מיפוי של סוגי אלימות בבתי ספר אכן עומדת במבחן המציאות. החוקרת הצליחה לאשש את התאוריה ואף הוסיפה סוג נוסף של אלימות שטרם נחקר: נקמה. מחקרה נועד לסייע לקובעי מדיניות בנושא מניעת אלימות בבתי ספר לגבש מדיניות אפקטיבית באמצעות מיפוי פניה השונים של אלימות זו.