אקטואליה

תאודור אדורנו (1903 – 1969) היה מחשובי ההוגים הגרמנים-יהודים במאה ה-20 ומאנשי הרוח המובילים של "אסכולת פרנקפורט" ושל "התאוריה הביקורתית". חינוך לעצמאות מחשבתית, שהוא ספרו הראשון של אדורנו המתורגם במלואו לעברית, יצא לאור מיד לאחר מותו והפך במהרה לרב מכר בגרמניה. הוא מציג את הגותו המורכבת של אדורנו באופן נגיש ובהיר דרך דיון במשמעות החינוך הפוליטי לאחר השואה. בספר זה אדורנו מפנה מבט ביקורתי אל רבדים פסיכולוגים הכרוכים בפוליטיקה של החינוך וההוראה, מצביע על איסורי הטאבו ועל הסטריאוטיפים הפוגעים במעמד המורה, ועומד על השפעתה של תקשורת ההמונים על החינוך ועל עצם היכולת של היחיד לחשוב ולנהוג באופן נאור ואוטונומי. בתוך כך הוא מתריע על הסכנות האורבות לדמוקרטיה מתהליכים מתמשכים של ברבריזציה חברתית, ומנתח כמה מסממניה הבולטים: פופוליזם, הסתת נגד אינטלקטואלים, סימון אויבים מבפנים.

הספר פתיחות ואמונה מנסה להתוות דרך פילוסופית אשר מסוגלת לגשר בין שני הערכים הללו, שבדרך כלל נתפסים כניגודים מובהקים במאבק התרבותי הניטש בין הליברליזם החילוני לשמרנות הדתית. הספר מציע ראייה חדשה של סוגיה זו מתוך התייחסות להיבט החינוכי, והוא משלב מדרשים מודרניים מקוריים על סיפורי המקרא.

אחד הנושאים הטעונים ביותר בחברה הישראלית הוא יחסי ערבים-יהודים. דומה כי המורים נקלעים לדילמה בלתי פתירה: מצד אחד לא ניתן להתעלם מהנושא בגלל מרכזיותו, ומצד שני הדיונים עלולים להעמיד מורים בעין הסערה של הדיון הציבורי. מטרת המחקר הנוכחי היתה לבחון את המשתנים המנבאים ניהול שיח בנושא יהודים וערבים בכיתה. 70 מורים, מתוכם 20 ערבים, ענו על שאלונים שניסו לגלות את מידת הפלורליזם שהם מגלים בכל הנוגע לשילוב יהודים וערבים בחברה ובמערכת החינוך, לתחושת המסוגלות שלהם, לאופן שבו הם תופסים את תפקידם, ולמידה שבה הם מנהלים דיונים בנושא היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל.

מנכ"ל משרד החינוך, שמואל אבואב, התראיין למגזין סוף השבוע של דה מרקר לרגל פתיחת שנת הלימודים תשע"ח. הוא דיבר על פערים בחינוך, אינטגרציה, נשירת מורים ותשלומי הורים בבתי הספר הפרטיים. https://www.themarker.com/markerweek/1.4404959

פרופ' סמי שלום שטרית, פעיל מזרחי בולט וכיום ראש התכנית לקולנוע במכללת ספיר, נתן באחרונה ראיון לכתב העת "הד החינוך" ובו סקר את תולדות בית הספר קדמה, שנועד להילחם בהסללת תלמידים מהפריפריה למסלולים מקצועיים ולהילחם באי השוויון בחינוך. אלה עיקרי הדברים:

הבחירות לנשיאות האמריקאית ב-2016 סימנו תקופה של שסע פוליטי עמוק באומה ותוצאתן היתה מפנה אדמיניסטרטיבי וערכי משמעותי בתחומים אחדים, ובכללם הגירה. מאמר זה בוחן את ההשלכות של המפנה הפוליטי הזה על תלמידים מהגרים בתקופת ממשל טראמפ. הכותבים בוחנים את הספרות על בחירה בבתי ספר ועל המדיניות כלפי מהגרים – שני התחומים בהם צפוי השינוי הגדול ביותר בחיי מהגרים בארצות הברית. הכותבים מזהים נושאים שעדיין לא נחקרו מספיק, כגון החוויות החינוכיות הייחודיות של תתי-קבוצות מיעוטים-מהגרים שונות, יחסי הגומלין בין גזע לבין סטטוס ההגירה, ותלמידים מהגרים באזורים כפריים. המאמר מציע המלצות למדיניות ולמחקר.

ההקשבה העמוקה לקולותיהם של מדריכות ומדריכים פדגוגיים ותיקים ומנוסים לצד ההקשבה לרטט העולה משתיקותיהם עוררו את שאלותיה של המחברת על מהות ההכשרה להוראה בזיקה לתודעה הורית. כך נסללה הדרך להבניית גישה פדגוגית-נרטיבית להכשרת מורים, השאובה מתחום הספרות היפה, האתנוגרפיה, הפסיכולוגיה והחינוך, הפילוסופיה ותאוריות פמיניסטיות.

עמידה ביעדי החינוך במאה ה-21 מחייבת שינוי פרדיגמות בהוראה ובהערכה: מהתמקדות בהוראה להתמקדות בלמידה; ומהתמקדות בהערכה כמדידה להתמקדות באבחון הלמידה לשם שיפורה. הערכה לשם למידה (הל״ל) – assessment for learning – היא גישת הערכה הקשרית התואמת את הפרדיגמות החדשות, והיא העומדת במרכז אסופת מאמרים זו. הל"ל ממוקדת בלמידה (לא בציון) ומכוונת לחשיפת ההבנות של התלמידים ולתיקונן במידת הצורך תוך כדי הלמידה. באמצעות הל״ל הלמידה הופכת גלויה, והמורים עצמם נעשים ללומדים הבוחנים ומעריכים את הוראתם באופן שוטף לשם שיפורה. במקביל הם עוזרים לתלמידיהם להיות מורים של עצמם באמצעות הקניית מגוון אסטרטגיות מטה-קוגניטיביות וכן אסטרטגיות של מתן משוב והוראת עמיתים.

הספר בוחן את הפעילות של קריאת ספר של הורים לילדיהם בחברה הערבית ולתרומה של פעילות זו להתפתחות הילדים. הספר מבוסס על מחקר מקיף שהעריך את התהליכים האורייניים המתרחשים במשפחות ערביות ואת משמעותם להתפתחות האוריינות בשפה הערבית (ערפאת ספייה חסונה, 2017).

המחקר ביקש להציג את התפיסות של התלמידים לגבי בית הספר בכלל ובייחוד לגבי בית ספרם. המחקר בחן גם איך היו התלמידים רוצים להשפיע על מערכת החינוך ועל בית הספר. המחבר מוצא כי חשוב להקשיב לעמדות של התלמידים. הוא מדגים אמירות חשובות של התלמידים, לדוגמא: "יש תלמידים שונים עם צרכים שונים – בית הספר צריך להסתגל לצרכים של תלמידיו"; "המורים צריכים אותנו, לא פחות מאשר אנחנו צריכים אותם"; "צריך לתת לתלמידים להביע את דעתם בכל נושא משמעותי המתייחס לבית הספר". המחבר בחן מספר נושאים שלגביהם אסף מידע מהתלמידים: היעדים של בית הספר; 'אסוציאציות'; דימויים; העמדות של התלמידים כלפי בית הספר; ונושאים לגבי בית הספר הטעונים שיפור (ירון עידן, 2017).

למרות ההכרה ההולכת וגוברת בהשפעת החינוך היהודי על הזהות היהודית בקרב קהילות התפוצות, מעטים למדי המחקרים שבדקו את השפעת מיקומה של הקהילה על הרישום לבתי הספר בפרט ועל חיזוק הקשר הקולקטיבי בין הקהילה לבין מדינת ישראל בכלל. המחקר הנוכחי בוחן, במסגרת דיסציפלינרית של לימודי הגירה ופזורה (Diaspora studies) את הפרקטיקות הפדגוגיות שיזמה קרן ברונפמן לחינוך יהודי (Bronfman Jewish Education Council) והמיושמות באמצעות מחנכים יהודים ממונטריאול, כדי לחזק את הקשר בין תלמידי התפוצות לבין מדינת ישראל וכדי להמחיש את חשיבות קיומו ויצירתו של מנגנון חינוכי חזק התומך ומעודד קשר עם ישראל.

הרשתות החברתיות – והמדיה החברתית בכללותה – יצרו מהפכה של ממש במרחב הדיגיטלי. ערוצים אלה מאפשרים תקשורת אינטראקטיבית, שוויונית, לעיתים גם אינטימית, המאתגרת מבנים חברתיים, גבולות תרבותיים והיררכיות מוסדיות. נתונים מכל רחבי העולם מצביעים על כך שעיקר המשתמשים שאימצו ערוצים אלו הם צעירים ובני נוער, ילידי דור ה-Y ("ילדי המילניום") ועמיתיהם הצעירים ילידי דור ה-Z.

בספר רב-עוצמה זה, הפילוסופית הנודעת מרתה נוסבאום מלמדת סנגוריה על חשיבותם של הלימודים הכללים בכל רמות החינוך. לטענתה, פתיחות דעת ורוחב דעת, עושר תרבותי וחשיבה ביקורתית, דמיון אמפתי והבנה אמנותית הם תשתיות הכרחיות להגשמת האנושיות, לאזרחות דמוקרטית, לצדק חברתי ולאחריות גלובלית. נוסבאום חוששת כי השתיקה המדאיגה שאנו עדים לה זה כמה שנים במעמד ההומניסטיקה, וראיית הרווחיות הכלכלית כחזות הכול מכרסמות ביכולת שלנו לבחון בביקורתיות סמכות חיצונית ומדיניות שלטונית, ופוגעות בכשירותנו להתמודד עם בעיות גלובליות מורכבות והרות גורל (מרתה נוסבאום).

הספר "מחאי, מחאי כפיים" – פואטיקה ואידיאולוגיה בשירת הילדים העברית בתקופת הישוב 1948-1939, בוחן כיצד נרתמה שירת הילדים, שפורסמה בעיתוני הילדים בעשור שלפני הקמת המדינה, לעיצוב ולחיזוק זהותם הלאומית של הילדים, במגמה להכשירם ולפתח את מחויבותם להמשך המפעל הציוני. כיצד כתבו על המולדת לילידי הארץ משוררים שלא נולדו בה? כיצד שוררו לילדים על גבורה והקרבה עד מוות? כיצד התייחסו בשירים לעם שישב פה קודם? כיצד השתמשו הכותבים בתכונתה הפיגורטיבית של השירה כדי להוסיף משמעות גם למבוגרים, לעתים שונה מזו שיועדה לילדים? והאם השפיעו השירים על עיצוב תודעתם של הקוראים הצעירים, של הדור אשר הקים את המדינה? (נעמי בן-גור).

?ספר זה מציג את המחקרים הראשונים שנערכו על שותפויות אקדמיה-קהילה בישראל. הוא משקף את הידע ואת הניסיון שנצברו עד כה מהעשייה החברתית של סטודנטים ואנשי אקדמיה עם קהילות מודרות בתחומים מגוונים, כגון עבודה סוציאלית, אמנות, משפטים, אדריכלות ותכנון, תרגום, לימודי מגדר, חינוך, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מדיניות ומנהל ציבורי. הספר בוחן את תרומתן של שותפויות אקדמיה-קהילה עבור כל אחד מהגורמים השותפים להן: סטודנטים, מרצים, ארגוני החברה האזרחית, קהילות מודרות ומוסדות להשכלה גבוהה. הוא גם מצביע על אתגרים מרכזיים בקשר שבין האקדמיה לקהילה ושופך אור על דרכים אפשריות להתמודדות עמם (דפנה גולן, יונה רוזנפלד, צביקה אור).

אסופת מאמרים ומחקרים בשיתוף מורים בוגרי התכנית "טכנולוגיה בחינוך" לתואר שני במכללת סמינר הקיבוצים. מחקרים אלה משלבים בין התאוריה למעשה ופותחים צוהר ליישומה של פדגוגיה דיגיטלית בבתי הספר. זהו ספר חשוב לכל העוסקים בהוראה ובלמידה בסיוע תקשוב בבתי ספר ובמכללות להכשרת מורים בישראל. העורכת היא ד"ר רבקה ודמני – סיו"ר המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) ומומחית לחדשנות דיגיטלית בחינוך, בהוראה ובלמידה (עמי סלנט).

הספר הוא אסופת מחקרים חדשים המציגים היבטים שונים הנוגעים לעולמם של ילדים ובוגרים עם צרכים מיוחדים. כל המחקרים עוסקים במושגים שילוב והכלה. הספר פונה לקהל יעד של חוקרים ושל אנשי מקצוע הפועלים בשדה החינוך המיוחד, שימצאו בו ידע תאורטי עדכני וייחשפו למגוון שיטות עבודה עם תלמידים וסטודנטים עם צרכים מיוחדים. אנו מקווים שהספר ישמש מנוף לאיסוף של ידע בתחום החינוך המיוחד שייטיב את עולמם של ילדים ובוגרים עם מוגבלויות (שונית רייטר, עירית קופפרברג, יצחק גילת).

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה פורסם מאמרו המטלטל של פרופ' יהודה אלקנה, "בזכות השכחה", שבו קרא למדינת ישראל לשכוח את השואה ולהביט קדימה אל עתידה. אלא שעל סף התבגרותו של הדור הרביעי לשואה, דומה שישראל מעדיפה להישמע לציוויו של המשורר אברהם שלונסקי, "דבר לא לשכוח – עד דור עשירי", מבלי להשתהות לרגע ולשאול: מה כבר שכחנו ועלינו לזכור, ומהו הדבר שעל הדור הבא ללמוד כדי לא לשכוח? ספר זה עוסק בהוראת השואה כנושא מרכזי בהוויה הישראלית ומציע כיוונים חינוכיים חדשים ומקוריים בתחום. ביסודו קריאה אמיצה לחלץ את נושא השואה מרחבת הטקס בחצר בית הספר או באתר ההנצחה ולהפוך אותו נושא לדיונים ביקורתיים, ערניים ואמיצים בכיתה. כותבי הספר רואים בהוראת השואה דרך ואמצעי לקידום סובלנות, לצמצום גזענות ולאהבת אדם (שרון גבע).

ספר זה מציג סיפור מסע; מסע למידה מהותי ועתיר אירועים בן שש שנים של קהילת מפקחות על בתי ספר. המפקחות ביקשו לחשוב מחדש על תפקידן ולעצב מודל חדש ופורץ דרך של תפקיד המפקחת, ובכך להתוות את החזון ואת סדר היום של המחוז שבו עבדו במשרד החינוך. הספר מאפשר לעקוב אחר תהליך התגבשותה של הקהילה המקצועית, תהליך סוער ורווי תהפוכות; אחר תהליכי הלמידה והמחקר העצמי, שנעשו לתרבות רווחת בקרב חברות הקהילה, והתבססו על שזירה מתמדת של התאוריות שהן למדו בעשייתן היום-יומית; וכן אחר תהליכי השינוי שעברו המשתתפות ושהתחוללו בסביבות העבודה שלהן בשדה.

בשנים האחרונות נשחק מעמדו של הנרטיב הציוני. גילויים חדשים על העבר וביקורות המציירות אותו כהבניה שנועדה לשמר את ההגמוניה של קבוצה חברתית שלטת, קוראים תיגר על ראייתו כאמת היסטורית בלעדית. מערכת החינוך אינה יכולה עוד להתעלם מהשיח הגועש בשאלת הנרטיב ונאלצת להתמודד עם התקפות כלפיו הן מצד חוגים אקדמיים המתויגים "פוסט־ציוניים" והן מצד הממסד הפוליטי. ספר זה דן במחלוקות על העבר בישראל ואף בוחן אותן לנוכח ויכוחים דומים המתנהלים בעולם. לעומת הסוברים שיש לטשטש אותן בפתרונות מאולצים, מציע המחבר לרתום אותן לטיפוח תפיסת עבר מרובת פרספקטיבות (אייל נווה).