אנו מתקשים לדמיין למידה שלא עוברת דרך מומחים, תקציבים, בירוקרטיות ותעודות. לכן המחבר קורא ל“פירוק בית־הספריות” של החברה: לא רק לבטל או לשנות בתי ספר, אלא להשתחרר מן ההנחה שרק מוסדות מקצועיים יכולים להעניק ערך אמיתי. במקום “משפכים חינוכיים” שמכניסים את כולם לאותו מסלול, הוא מבקש לחשוב על רשתות פתוחות של למידה, שיתוף ועזרה הדדית: כאלה שמאפשרות לאדם ללמוד מתוך החיים עצמם, בקהילה, ביוזמה עצמית ומתוך קשרים אנושיים, ולא רק דרך מערכת שמעניקה אישורים רשמיים.