פנומנולוגיה של בית הספר
Illich, I. (1972). Phenomenology of School. In: Deschooling Society. New York: Harper & Row
עיקרי הדברים:
- בית הספר אינו רק מקום של למידה, אלא מוסד שמארגן ילדים לפי גיל, מחייב אותם בנוכחות מלאה ומכניס אותם למסלול לימודים קבוע ומחייב
- הילדות המודרנית אינה עובדה טבעית ופשוטה, אלא תוצר היסטורי שנוצר עם עליית הבורגנות והחברה התעשייתית
- בית הספר אינו רק מחנך ילדים, אלא גם מייצר את דמות "הילד" כיצור תלוי, מוגן, מופרד מעולם המבוגרים וזקוק להכנה מיוחדת לחיים
- איליץ' מערער על ההנחה שלמידה נוצרת בעיקר מהוראה, וטוען שרוב הדברים החשובים שאנו יודעים נלמדים מחוץ לבית הספר ומתוך החיים עצמם
- המורה בבית הספר מקבל סמכות חריגה משום שהוא משמש בעת ובעונה אחת כשומר, כמטיף מוסרי, כמטפל וכמעצב נפשות
- בית הספר מטשטש בין הפרת כלל, כישלון מוסרי וערך אישי – וכך הופך טעויות נקודתיות לפסק דין רחב על אישיותו של הילד
בית ספר הוא מוסד שמארגן בני אדם לפי גיל, מחייב אותם בנוכחות מלאה ומכניס אותם לתוך תוכנית לימודים קבועה ומחייבת. הילדות כפי שאנחנו מכירים אותה אינה דבר טבעי ופשוט, אלא תוצר היסטורי מודרני. יש להבחין בין עצם העובדה שיש בני אדם צעירים לבין המושג התרבותי "ילד" במובן המודרני: יצור שאמור להיות מוגן, תלוי, חסר הכנסה, חסר משפחה משלו, כפוף למבוגרים, ושייך לבית הספר.
לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא בית ספר
כדי להמחיש זאת, המחבר איוואן איליץ' טוען שבעבר ילדים לא נתפסו כקבוצה נפרדת כל כך. הם התלבשו כמו מבוגרים, עבדו כמו מבוגרים, שיחקו כמו מבוגרים, ולעיתים גם נענשו כמו מבוגרים, כולל עונש מוות בתלייה. רק עם עליית הבורגנות ואחר כך החברה התעשייתית נוצרה "ילדות" כמעמד חברתי נפרד – ובית הספר הפך למפעל שמייצר את הילדות הזאת באופן המוני.
בית הספר מייצר את הילד המודרני. הוא גורם לנו לחשוב שילדים הם בהכרח יצורים שצריכים להיות מופרדים מעולם העבודה, מהחברה הבוגרת ומהחיים הממשיים, ולהישלח למוסד מיוחד שבו מכינים אותם לחיים.
בחברות מסורתיות או עניות, ילדים רבים אינם חווים ילדות מודרנית, אבל הם גם לא בהכרח מרגישים שחסר להם משהו. דווקא בחברה מודרנית, שבה הילדות מוצגת כזכות אוניברסלית, מי שאין לו ילדות כזאת ונאלץ לעבוד במקום ללכת לבית הספר מרגיש מקופח.
יש לפרק את שלוש הנחות שנראות לנו טבעיות לגבי בית הספר, שילדים צריכים בית ספר, שלמידה נוצרת מהוראה, ושמורה הוא האדם שממנו תלמידים באמת לומדים.
הילדות המודרנית עצמה היא תוצר של בית הספר. אילו לא היה מוסד שמפריד ילדים לפי גיל ומחייב אותם לשהות בו שנים ארוכות, גם המושג "ילדות" כפי שאנחנו מכירים אותו היה נחלש מאוד. ילדים לא היו נתפסים כקבוצה נפרדת שצריכה לחיות בעולם מלאכותי, מבודד מהחיים עצמם. למעשה, בית הספר לא רק "מחנך ילדים"; הוא גם מייצר את הילדות כשלב חיים תלותי, ממושך ומופרד.
החברה המודרנית משקיעה את רוב המשאבים החינוכיים דווקא בגיל שבו בני אדם כבר אינם בשיא יכולת הלמידה הטבעית שלהם. השנים הראשונות של החיים הן השנים שבהן האדם לומד הכי הרבה – שפה, תנועה, יחסים, הבנת עולם – אבל החברה ממסדת את החינוך דווקא אחר כך, בתוך בית הספר.
בית הספר גורם לנו לחשוב שלמידה היא תוצאה של הוראה, אבל זו אשליה. בפועל, רוב הדברים החשובים שאנו יודעים לא למדנו ממורים: לדבר, לחשוב, לשחק, לאהוב, לעבוד, להסתדר עם אחרים, להתווכח, לקלל, להבין מצבים חברתיים. אפילו בבית הספר עצמו, ילדים לומדים הרבה פעמים יותר מחברים, מקריאה, מהסתכלות, מהתנסות, ומהשתתפות בחיי היומיום של המוסד, ולאו דווקא מהמורה.
זה לא שמורים לעולם אינם מלמדים דבר. אבל החברה מייחסת להם הרבה יותר כוח ממה שיש להם באמת.
איזה כוח מקבל המורה בתוך בית הספר?
בית הספר אינו רק מקום שבו מעבירים ידע. מאחר שהוא תובע מהילדים נוכחות מלאה, במשך שנים, בתוך מרחב סגור ומחייב – הוא יוצר סביבה כמעט מקודשת, שבה למורה יש סמכות חריגה מאוד על חיי הילד.
כך קורה שהמורה בבית הספר ממלא שלושה תפקידים בבת אחת:
המורה כשומר: הוא שומר על סדר, מנהל את הכללים, מחלק את הזמן, קובע מה מותר ומה אסור, ומוליך את הילדים דרך הטקסים של בית הספר: שיעורים, מבחנים, ציונים, מעבר כיתה, תעודות.
המורה כמטיף מוסרי: הוא לא רק מלמד חומר, אלא גם אומר לילדים מה נכון ומה לא נכון, איך צריך להתנהג, מה נחשב ראוי, מה נחשב כישלון. במובן הזה הוא מחליף חלקית את ההורים, את הדת ואת המדינה.
המורה כמטפל: הוא גם מתבקש לחדור לחיים הפנימיים של הילד: להבין את אישיותו, לעצב אותו, "לעזור לו לגדול", "לתקן" אותו מבחינה רגשית או חברתית.
הבעיה אינה שכל אחד מן התפקידים האלה פסול בפני עצמו. הבעיה היא שכולם מרוכזים באדם אחד, מול קהל שבוי של ילדים שאין להם באמת אפשרות לצאת מהמערכת. המורה נעשה בו בזמן שומר, שופט, מטיף, מטפל ומעצב נפשות.
חברה חופשית אמורה להגביל כוח. רופא, פסיכולוג, עורך דין או יועץ אינם אמורים לכפות על האדם את דעתם המוסרית או לחייב אותו לקבל את עצתם. אבל בבית הספר, הילד נמצא מול אדם שיש לו סמכות גם על גופו, גם על זמנו, גם על התנהגותו, גם על הישגיו, וגם על ערכו העצמי.
כך קורה שבבית הספר מיטשטשות ההבחנות בין שלושה דברים שונים:
- מוסר: האם עשיתי דבר טוב או רע?
- חוק: האם עברתי על כלל?
- ערך אישי: האם אני אדם מוצלח או כושל?
בבית הספר, עבירה קטנה על כלל יכולה להפוך מיד לכתב אישום כולל נגד הילד. למשל, תלמיד שמעתיק במבחן לא מוצג רק כמי שהפר כלל טכני; הוא מוצג גם כלא מוסרי, כעבריין, וכאדם שאכזב את עצמו. כלומר, בית הספר הופך התנהגות נקודתית לפסק דין על האישיות.
בסוף הקטע איליץ' משתמש בדימוי חריף: הכיתה היא מעין בועה. הילד מופרד מן העולם הרגיל, מוכנס למרחב מלאכותי עם כללים משלו, ושם הוא אמור להיוולד מחדש בהדרגה כאדם "מחונך". זו בדיוק הבעיה: בית הספר אינו רק מכין לחיים: הוא מחליף את החיים עצמם בסביבה סגורה, טקסית ומנותקת.
סיכום
בית הספר מעניק למורה כוח חריג: לשמור, לשפוט, להטיף, לטפל ולעצב את הילד בעת ובעונה אחת. בכך הוא יוצר מוסד שנראה חינוכי, אבל בפועל מרכז סמכות עצומה על ילדים, מטשטש בין משמעת למוסר ובין כישלון רגעי לערך אישי, ומרחיק את הילד מן החיים האמיתיים במקום לאפשר לו ללמוד בתוכם.