פולחן הקידמה
Illich, I. (1972). Ritualization of progress. In: Deschooling Society. New York: Harper & Row
עיקרי הדברים:
- בית הספר אינו רק מקום של למידה, אלא מוסד שמייצר אמונה חברתית שלפיה למידה אמיתית חייבת לעבור דרך תכנון, הוראה, מדידה ותעודה
- האוניברסיטה ובית הספר מציגים את עצמם כמקדמי שוויון וקדמה, אך בפועל הם משעתקים היררכיות, זכויות־יתר ותרבות צריכה
- מערכת החינוך הופכת את התלמיד לצרכן של תוכניות לימודים, ואת הידע למוצר ארוז, מדורג ומשווק
- הבעיה העמוקה אינה רק מה מלמדים בבית הספר, אלא עצם הרעיון שאדם אחד או מוסד אחד רשאים לקבוע עבור אדם אחר מה עליו ללמוד ומתי
- בית הספר מלמד אותנו להאמין שרק מה שאפשר למדוד נחשב בעל ערך, ולכן הוא דוחק הצדה דמיון, יצירתיות, סקרנות וצמיחה אישית שאינן ניתנות למדידה
- בית הספר הוא מעין דת מודרנית של קדמה וצריכה אינסופית, שמבטיחה גאולה באמצעות עוד לימודים, עוד תעודות ועוד השתלבות במערכת
האוניברסיטה המודרנית כבר אינה בעיקר מקום של חיפוש חופשי אחר ידע, אלא מוסד שמייצר מעמד צרכני־אליטיסטי ומעניק לו לגיטימציה חברתית. בוגר אוניברסיטה, במיוחד בעולם העשיר, מקבל חינוך יקר מאוד ביחס לרוב האנושות. לכן גם אם הוא מדבר בשם סולידריות, צדק או העולם העני, בפועל הוא שייך למועדון עולמי קטן של בעלי זכויות־יתר. האוניברסיטה אינה רק מלמדת אותו ידע; היא מעצבת אותו כמי שמצפה לרמת חיים גבוהה, למעמד, למשכורת, לצריכה ולסמכות.
לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא חינוך אלטרנטיבי
האוניברסיטה קובעת לאחרים מהו "אדם מצליח". ברגע שתואר אקדמי הופך לתנאי כמעט הכרחי למעמד, לכסף ולכבוד, כל החברה מתחילה למדוד את עצמה לפי סגנון החיים של בוגרי האוניברסיטה. כך נוצר פולחן של הקִדמה: התקדמות כבר אינה נמדדת בחירות, בחוכמה או בקהילה, אלא בצריכה, תארים, קריירה ומוסדות ענק.
המחבר, איוון איליץ׳, משווה זאת לאוניברסיטה הישנה של ימי הביניים. אז האוניברסיטה הייתה, לפחות בחלקה, קהילה של לימוד, ויכוח וגילוי. היא לא הבטיחה אוטומטית עושר. המלומד היה לעיתים דווקא דמות שולית, זרה ומעט מגוחכת. לעומת זאת, האוניברסיטה המודרנית הפכה למנגנון שמנהל, ממיין ומייצר "מחקר" ו"הוראה" במקום לאפשר מפגש חופשי, לא מתוכנן וביקורתי בין אנשים ורעיונות.
איליץ׳ מתאר את המשבר של האוניברסיטה בשנות השישים. סטודנטים ומורים החלו למרוד במוסד שמכשיר אותם להשתלב במלחמות, בזיהום, באי־שוויון ובאורח החיים האמריקני. כלומר, דווקא מתוך האוניברסיטה צמחה ביקורת על האוניברסיטה עצמה: על כך שהיא מתיימרת לייצג קדמה, אבל בפועל משמרת סדר חברתי צרכני, היררכי ולא שוויוני.
למרבה הפרדוקס, האוניברסיטה היא גם חלק מהבעיה וגם המקום שממנו צומחת הביקורת על הבעיה. מצד אחד, האוניברסיטה מאפשרת מרד. סטודנטים ומרצים יכולים לבקר את החברה, את המדינה, את המלחמות, את אי־השוויון ואת תרבות הצריכה. יש להם זמן, גישה למידע, קשרים עם אנשים חושבים אחרים, וחופש יחסי לומר דברים שאנשים אחרים בחברה לא תמיד יכולים להרשות לעצמם לומר.
אבל מצד שני, גם המורדים האלה כבר עברו דרך המערכת. כלומר, גם מי שמבקר את האוניברסיטה עושה זאת מתוך מוסד שמיין אותו, העניק לו זכויות־יתר, והכניס אותו עמוק לתוך עולם של תארים, מעמד, מומחיות וצריכה. לכן הביקורת שלהם מוגבלת: הם מורדים בתוך הטקס, לא בהכרח נגד הטקס עצמו.
בית הספר והאוניברסיטה דומים לכנסייה. כמו כנסייה, בית הספר מחזיק את המיתוס של החברה, מצדיק אותו בטקסים, ומסתיר את הסתירות שבין מה שהחברה אומרת על עצמה לבין מה שהיא עושה בפועל. החברה אומרת: חינוך מביא חירות, שוויון וקדמה. אבל בפועל, בית הספר משעתק תלות, היררכיה, תחרות וצריכה.
לכן אי־אפשר לתקן רק את האוניברסיטה. רפורמה באוניברסיטה בלי שינוי מערכת החינוך כולה דומה לשיפוץ בניין מהקומה השתים־עשרה ומעלה, בזמן שהיסודות רקובים. הבעיה אינה רק מה מלמדים, אלא עצם הטקס הבית־ספרי המחייב: הרעיון שילדים ובני אדם חייבים לעבור דרך מוסדות מוסמכים כדי להיחשב לומדים, מתקדמים או ראויים.
שינוי אמיתי לא יבוא רק מסטודנטים מרדנים או מרפורמות במכללות, אלא מערעור עמוק יותר על עצם המיתוס שלפיו בית הספר הוא הדרך ההכרחית ללמידה, לחירות ולקדמה.
בית הספר לא רק מלמד חומר, אלא מלמד אותנו לחשוב שכל דבר בעל ערך חייב לעבור דרך מוסד, תהליך, מדידה ותעודה. כך אנו מחונכים לדרך חשיבה צרכנית: כמו שמפעל מייצר מוצר, כך נדמה לנו שהוראה מייצרת למידה. אם יש יותר שיעורים, יותר שעות, יותר חומר, יותר מבחנים ויותר תעודות – אנחנו מניחים שיש יותר למידה. אבל זו אשליה.
למידה אמיתית מתרחשת לרוב לא מפני שמישהו “מעביר חומר”, אלא מפני שאדם משתתף בסביבה משמעותית: עושה, מתנסה, שואל, טועה, מחקה, יוצר, מתווכח ופועל בתוך החיים עצמם.
בית הספר גורם לנו להעביר את האחריות על הלמידה שלנו אל מוסדות. במקום לומר: אני יכול ללמוד, לחקור, להתנסות וללמד אחרים – אנחנו מתרגלים לחשוב שרק מורה, תוכנית, כיתה, קורס או תעודה יכולים לאשר שלמדנו משהו.
מכאן נוצר אדם שקל יותר לשלוט בו: אדם שמחכה להוראות, לתהליך מסודר, למדידה חיצונית ולאישור מוסדי. הוא כבר לא שואל "מה אני רוצה להבין?", אלא "מה מצפים ממני לדעת?"; לא "מה אני יכול ליצור?", אלא "איך מודדים אותי?"
מיתוס המדידה
מיתוס מדידת הערכים הוא הרעיון הכוזב שאפשר למדוד כל דבר חשוב. בית הספר מלמד אותנו לחשוב שגם דמיון, חוכמה, צמיחה אישית, יצירתיות ואפילו ערך האדם ניתנים למדידה באמצעות ציונים, תעודות, דירוגים וסולמות.
אבל צמיחה אישית אינה דבר שניתן למדידה אמיתית. אדם יכול להשתנות, להעמיק, לפתח עצמאות מחשבתית, ללמוד מתוך חיקוי יצירתי או מתוך התנגדות – אבל לא תמיד אפשר לתרגם זאת למספר, ציון או תעודה.
זה מסוכן, כי ברגע שאנחנו מאמינים שרק מה שנמדד הוא חשוב, כל מה שאי־אפשר למדוד מתחיל להיראות שולי או מאיים. יצירתיות, סקרנות, עצמאות, דמיון, קשר אנושי ולמידה חופשית נדחקים הצדה, כי הם לא נכנסים בקלות לטבלה.
כך בית הספר לא צריך "לגנוב" מאנשים את היצירתיות שלהם; הוא פשוט מרגיל אותם להעריך רק דברים שאפשר לבדוק, לדרג, להשוות ולתעד.
בית הספר הוא מוסד שמוכר לנו לא רק ידע, אלא תפיסת עולם שלמה: ידע כמצרך, תלמיד כצרכן, ומערכת החינוך כמפעל שמייצר "ערך" באריזות מוכנות:
- תוכנית הלימודים כסחורה
בית הספר מתייחס לתוכנית הלימודים כמו אל מוצר בשוק. יש "מהנדסי חינוך" שמתכננים אותה, מורים שמפיצים אותה, תלמידים שצורכים אותה, וציונים ותעודות שמודדים אם הצריכה הצליחה.
כלומר, הלמידה כבר אינה מפגש חי בין אדם, עולם, שאלה וניסיון; היא הופכת לחבילה מוכנה מראש. כמו מוצר בסופר: יש גרסה חדשה, משופרת, מותאמת, צבעונית, "מתקדמת" יותר – אבל עדיין זו חבילה שמישהו אחר תכנן עבורך.
- ההתנגדות של תלמידים אינה בעיה, אלא סימן לבריאות
תלמידים בריאים מתנגדים להוראה דווקא כשהם מרגישים שמנסים להפעיל עליהם יותר מדי מניפולציה. ההתנגדות שלהם אינה רק נגד בית ספר נוקשה או מורה סמכותי, אלא נגד הרעיון העמוק יותר: שאדם אחד רשאי לקבוע בשביל אדם אחר מה עליו ללמוד, מתי, ובאיזה קצב.
- מיתוס הקדמה שאינה נגמרת
במערכת הזאת, יותר לימודים נחשבים אוטומטית ליותר קדמה. יותר שעות, יותר קורסים, יותר חומר, יותר כסף, יותר תעודות — כל אלה נתפסים כהוכחה לכך שהחברה מתקדמת. זה דומה להסלמה אינסופית. כמו במלחמה שבה מודדים הצלחה לפי מספר גופות, כך בחינוך מודדים הצלחה לפי שעות לימוד, תקציבים, שנות לימוד ותעודות. המדידה עצמה יוצרת אשליה של ניצחון, גם אם הלמידה האמיתית לא גדלה.
- החינוך מייצר רעב שאינו יודע שובע
כל מקצוע מגיע עם הדרישה להמשיך לצרוך עוד: עוד שיעור, עוד קורס, עוד ספר לימוד, עוד הכשרה, עוד תואר. מה שלמדת אתמול כבר מוצג כמיושן היום. כך נוצרת תעשייה שלמה שמבוססת על תחושה מתמדת של חוסר.
גם מי שנשר מרגיש אשם כי "פספס", וגם מי שסיים מרגיש לא מספיק מעודכן מול הדור הבא. כולם נשארים תלויים במערכת שמבטיחה להם תמיד את "החדש והטוב ביותר".
- בית הספר כדת מודרנית
בית הספר הוא הדת העולמית חדשה. בעבר הדת הבטיחה גאולה, חיי נצח או טיהור רוחני. בעולם המודרני, בית הספר מבטיח גאולה מסוג אחר: קדמה, מעמד, מקצוע, שייכות, התפתחות ועתיד טוב יותר.
כמו דת, גם לבית הספר יש טקסי חניכה: כיתות, מבחנים, תעודות, קידומים, דרגות ותארים. עצם ההשתתפות בטקס נעשית חשובה יותר מן השאלה מה באמת לומדים בו.
- הנושרים כשעירים לעזאזל
בית הספר גם מייצר אשמים. מי שאינו מצליח במשחק – הנושר, העני, הלא־מוסמך – מוצג כאילו הוא עצמו אשם במצבו. כך המערכת יכולה להסביר תת־פיתוח, עוני וכישלון אישי בכך שאנשים "לא למדו מספיק", במקום לשאול אם עצם המשחק בנוי באופן לא הוגן.
בית הספר מלמד את האדם לראות את עצמו גם כיצרן וגם כצרכן של מוצר שנקרא "חינוך". הוא מכין אותו לשוק העבודה, אבל גם לשוק הצריכה – ובעיקר לשוק שבו הוא עצמו הופך למוצר: אדם מדורג, ממוין, מתויג ומוערך לפי תעודותיו.
בית הספר הוא גם שוק עבודה עצום: מורים, מנהלים, יועצים, מרצים, מדריכים, אנשי פיתוח, בוחנים, מערכות הכשרה ועוד. לכן קשה מאוד לערער עליו. הוא לא רק מחנך את החברה; הוא גם מפרנס חלק גדול ממנה, ומייצר סביבו אינטרסים כלכליים אדירים.
בית הספר יוצר ניכור: הוא מרחיק את האדם מן החיים עצמם, מן העבודה החיה, מן היכולת ללמוד באופן עצמאי, ומן האפשרות לדמיין חירות שאינה עוברת דרך מוסדות.
בית הספר אינו המוסד היחיד שמייצר תלות. גם משפחה, צבא, רפואה, מקצוענות, תקשורת ועוד מוסדות מעצבים את האדם. אבל בית הספר מסוכן במיוחד, מפני שהוא יוצר את ההרגל העמוק ביותר: ההרגל לחשוב שאי־אפשר להשתחרר אלא באמצעות עוד מוסד.