בעיות התנהגות בכיתה מציבות אתגר חשוב בפני המורים. ההתמודדות איתן עלולה לכלות את האנרגיה החיובית של המחנכים ובסופו של דבר אף להוביל לשחיקתם. כדי להבין כיצד ניתן להימנע משחיקה עלינו להבין טוב יותר כיצד מווסתים מורים את תגובותיהם הרגשיות לנוכח התנהגות בעייתית בכיתה, וכיצד אסטרטגיות ויסות אלה משפיעות על חוויותיהם הרגשיות. המחקר הנוכחי בדק בשני אופנים שונים שתי סוגיות אלה: כיצד מורים מווסתים את רגשותיהם לנוכח בעיות משמעת והתנהגות בעייתית של תלמידים בכיתה ומהן ההשלכות הרגשיות של ויסות זה על המורים עצמם.

לא מעט נכתב בספרות המחקר אודות השפעותיהם של מתח ורגשות שליליים בקרב מורים על שחיקה בעבודה, ביצועים טובים פחות בכיתה וכמובן ירידה בתחושות הסיפוק. אלה משפיעים לא רק על המורה עצמו אלא גם התלמיד ועל הישגיו האקדמיים. עם זאת באשר לדחיינות של מורים כמקור למתח ולחוויות רגשיות שליליות, לא נערכו מחקרים מספקים. המחקרים שכן נעשו התמקדו בדחיינות של תלמידים ואלה שבכל זאת עסקו במורים, השתמשו על פי רוב בכלי דיווח עצמי. המחקר הנוכחי מבקש לבדוק את הפנומנולוגיה של דחיינות מורים מנקודת מבטם, ואת הקשרים בינה ובין חוויות רגשיות ומתח באמצעות גישה איכותנית.

אתגרי ההוראה מלווים בקשיים פסיכולוגיים רבים, ביניהם שחיקה ודיכאון. ספרות המחקר בנושא מכירה זה מכבר בקשר בין שחיקה לבין דיכאון בקרב מורים. מטרת המחקר הנוכחי להעמיק בסוגיה באמצעות חקירת היחסים בין שחיקה, דיכאון ותפיסת המורים את סביבת עבודתם.

מחקר זה ניתח את התמודדותן של 47 מורות ישראליות, בנות 24 עד 30, בשנתן הראשונה בתפקיד באמצעות כתיבת משוב, השתתפות בפורום מקוון ורישום עצות שנתנו עמיתיהם המנוסים. הוצעו שלוש שיטות עבור מורות חדשות להחזיק מעמד ולהצליח בתפקידן החדש: 1) טיפוח תקשורת בין-אישית חיובית עם תלמידים, הורים ומורים. 2) קבלת ייעוץ, תמיכה וביקורת. 3) פיתוח אישי ובניית חזון חינוכי.

מקצוע ההוראה כרוך בדרישות מסוגים שונים. בעוד שבעבר עיקר הדגש בהכשרה ובליווי מורים הושם על הפן הפדגוגי, הרי שבעשורים האחרונים ניתן יותר ויותר מקום לפן הרגשי העולה מתוך ההוראה. מגמה זו נובעת מתוך המודעות העולה לכך שמורים צריכים להתמודד לא רק עם מטלות פדגוגיות אלא גם עם עומסים רגשיים. המאמר הנוכחי דן בקשרים בין עבודת הרגשות של מורים ומידת השחיקה שלהם ובין רמת ההשכלה שלהם.

מאמר זה מציג את התופעה של תשישות חמלה ודן בהתפתחותה בקרב מורים. המאמר קורא להגברת המודעות לסיכון של מורים לאפשרות חוויית תסמיני טראומה לאחר סיוע במצוקות של ילדים ובני נוער. מוצגים בו מחקרים המלמדים על היקפי התופעה וכן דרכי התמודדות עימה.

רוב המחקרים על נשירת מורים מתמקדים במורים שעזבו את ההוראה מוקדם מאד במסלול המקצועי. על מנת להבין את החלטות המורים לעזוב, מחקרים אלה עושים שימוש בתיאוריות אירגוניות, תיאוריות חוללות עצמית או תיאוריות של בחירה רציונלית. המחקר הנוכחי, לעומת זאת, מבקש להרחיב את היריעה על ידי חקירה של אוכלוסייה שונה ובאמצעות אימוץ פרספקטיבה חדשה, זווית חדשה, על האוכלוסייה האחרת אותה הוא בוחן. המחקר מתמקד במורים בעלי ניסיון ומחויבות למוסד, ולא במורים חדשים, שהחליטו לנטוש את כיתת הלימוד לאחר שכבר היו מוכשרים לקריירה של הוראה ולאחר שרכשו תחושת מסוגלות עצמית.

מדינות מובילות רבות הבינו כי בעולם המודרני דרוש שינוי במודל העסקת המורים, כזה שרואה בהוראה פרופסיה שבמסגרתה יכולים מורים לפתח קריירה ולהיות מתוגמלים כראוי על התקדמותם המקצועית: "רמת ההישגים אינה עולה על איכות ההוראה". במחקר זה, שהוזמן על ידי היזמה למחקר יישומי בחינוך, ניתן למצוא סקירה של מאפייני קריירות המורים בעשר מדינות מובילות: ארה"ב ועוד תשע מדינות שתלמידיהן השיגו הצלחה במבחני PISA .