שלושה דימויים אידאליים של הבוגר הרצוי מנחים את השיח החינוכי: הבוגר המחובְרת, הבוגר המתורבת והבוגר הממומש. הדימויים האלה לא עובדים טוב בימינו; חייבים להמציא אותם מחדש . אך לפני הגדרה מחודשת של הבוגרים הרצויים יש לשאול שאלה יסודית: האם חלוקת השיח החינוכי לשלושה טיפוסים אידאליים של בוגרים רצויים עדיין חיונית? נראה שכן. חלוקת השיח לשלושה הגיונות נעשתה אמנם בעייתית בימינו, אך היא עדיין תקפה ( יורם הרפז) .

כל תקופה והוגיה הגדירו מחדש את הבוגר הרצוי. וכיוון שכל אדם מתפתח לכדי בוגר רצוי המתאים לו, השאלה החשובה אינה מיהו הבוגר הרצוי אלא מיהו המחנך הרצוי . רק יציאה מנקודת הנחה שאין בוגר רצוי, אלא שהרצוי משתנה בהתאם ליחיד שעליו מדובר, יכולה להביא לחינוך מיטבי, שבו היחיד מתפתח לבוגר ראוי. התנאי ההכרחי לכך, כפי שמציין ניטשה במסתו, הוא מפגש של החניך עם מחנך ראוי שמשחרר אותו מן העצלות והפחד להתפתח בדרכו. השאלה הבוערת יותר משאלת הבוגר הרצוי היא אפוא שאלת המחנך הרצוי. יתר על כן, מי שפגש במחנך ראוי יודע זאת היטב ושאלת הבוגר הרצוי הופכת עבורו למיותרת. בחינוך ראוי המפגש החינוכי קודם לניסוח דמות הבוגר הרצוי, מפני שבחינוך מיטבי אין לקבוע מראש מה רצוי לחניך. לכן המחנך שיודע לאפשר לחניך להתפתח באופן מיטבי מנסח למעשה, בכל פעם מחדש דרך פעילותו החינוכית, את דמותו של בוגר רצוי. ( שי פרוגל) .

האדם הראוי פורץ את גבולותיו הצרים לעבר תרבויות העולם, ערכים הומניסטיים ואנשים אחרים; הישראלי הראוי קובע גבולות אתיים ופוליטיים מטרתו הראשונה של בית הספר, אחרי הכשרת אדם המכיר במכלול הערכים ההומניסטיים, הליברליים והדמוקרטיים, הזוכר תמיד את קדושת החיים ואת החשיבות המכרעת של הדעת, האמת והצדק, החירות, השוויון והשלום ביחס לכל בני האדם, בכל אשר יפנה ובכל אשר יעשה, היא לגלות לתלמיד את עושר הדעת האנושית האין־סופית ולטפח אדם שיש בו סקרנות בלתי נלאית ויכולת לחפש ידע לשם ידע או ללמוד בכוחות עצמו לאורך חייו בכל תחום שמעניין אותו; אדם בעל שיפוט עצמאי, ביקורתי, מוסרי וחינוך ערכי, המודע למגבלות הזמן ולחובותיו לעצמו ולמשפחתו, לקהילתו ולארצו ומודע לצורך לתרום לשלום העולם ולקיומו ולהשאיר אחריו עולם טוב יותר מהעולם שנולד לתוכו ( ( רחל אליאור ) .

לא מערכת החינוך מעצבת את דמות הבוגר הרצוי, אלא תעשיית הבידור . מי שמכיר את התרבות הרומית יודע שעיקר תקציבה של האימפריה הרומית הוקדש לצבא ולבידור. עכשיו חשבו על החברה הישראלית: כמה זמן מקדיש ההורה הישראלי הממוצע לחינוך משותף עם ילדיו לעומת בידור משותף עם ילדיו? כמה ממשאביו הכספיים מושקעים בבידור וכמה בחינוך? שרוליק – אאוט; ערס – אין. דמויות הוריות הוחלפו בדמויות בידוריות ואלה הופכות למודלים מעין־הוריים. על רקע זה, הדיון בדמות הבוגר הרצוי יכול להתקיים אך ורק כאופוזיציה מודעת וביקורתית למודל ההזדהות המוחדר לכל תא בחיינו על ידי תעשיית הבידור ההמוני ( יאיר ניומן) .

מיהו הבוגר המצוי של מערכת החינוך הבית ספרית והגבוהה שלנו? הוא שייך לדור שאינו מסוגל להעמיק בקריאה, להשתוקק לידע ולחתור לאמת. אם לא נכיר במציאות הזאת ואם לא נמצא לה תגובה חינוכית הולמת, החינוך האקדמי יקרוס. הוא כבר קורס . לדעת פרופסור עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג , התואר האקדמי לא יכול להיות עוד מונוליטי ומקובע לזמן, למקום ולמוסד. נצטרך ליצור תרכובות גמישות, שיוצרות סלים אקלקטיים המשלבים קורסים של חוגים, פקולטות ואוניברסיטאות. מובן שזה לא תלוי רק במרצים, אלא גם בממשלה, בכנסת, במל"ג ובמנהיגי המוסדות להשכלה גבוהה. נצטרך לבנות מסלולים מקצועיים (שיתופי פעולה עם חברות כוח אדם ומפעלים כלכליים) שיהדקו את הזיקה של התואר לעבודה שלאחר סיומו ( עוז אלמוג ותמר אלמוג) .

רוני היא דמות הבוגרת הרצויה של מערכת החינוך שלי. מה יש לרוני? יש לה ידע, יש לה מיומנויות (אולי אפילו "מיומנויות המאה העשרים ואחת"), אבל לא זה העיקר; לרוני יש אישיות – אישיות בוגרת, מאוזנת, ייחודית, אישיות שיש רק לרוני. על אישיות ייחודית אי אפשר לדבר בהכללות. אבל אם צריך לדבר בהכללות הרי שמה שמאפיין את רוני יותר מכל דבר הוא מודעות עצמית וביטחון עצמי – רוני יודעת מי היא ומי היא רוצה ויכולה להיות. רוני מוצאת את עצמה וממציאה את עצמה כל הזמן בהתאם לגרעין אישיותי־זהותי שהיא לומדת ומפתחת. החיים שלה מעניינים מאוד וגם שמחים – עד כמה שבני אדם יכולים ורשאים לשמוח בעולמנו ( מושיק לרנר ) .

פרופסור יולי תמיר מציעה לחנך בוגר הניחן ביכולת להתאים את עצמו למציאות המשתנה במהירות. במאה העשרים ואחת אדם בוגר – שחיי העבודה שלו יתארכו בעשור נוסף לפחות – יחליף מספר רב של מקצועות. כמו כן ייתכן שחלק גדול מחייו המקצועיים הוא יעסוק בעבודה שאינה מבטיחה סיפוק רגשי ואינטלקטואלי, וייאלץ לחפש את הרכיבים החשובים האלה מחוץ למסגרת העבודה ( יולי תמיר ) .