מהי מטרת מערכת החינוך הישראלית? כהצעה ראשונית וכללית מבקש מאמר זה לקבוע כי מערכת החינוך הישראלית שואפת לכך, שבוגריה יהיו בעלי קשר והזדהות עם החברה והתרבות, בעלי בסיס וכלים לימודיים ושיהיו בעלי סקרנות ומוטיבציה, שיאפשרו את השתלבותם באתגרי המאה ה-21. דבר זה יביא למימוש הפוטנציאל האישי של כל בוגרי מערכת החינוך ויתרום לקידום החברה והכלכלה בישראל. מאמר זה מבקש להציע בסיס לרפורמה בחינוך העל יסודי, שתקרין גם על החינוך בגילאים הצעירים יותר. הרפורמה תכלול את ארבעת המרכיבים המפורטים במאמר ( ניר ארגוב) .

המאמר מציג חקר מקרה של מערכת החינוך באונטריו שבקנדה בשנים 2002 עד 2013. המאמר מציין כיצד מערכת החינוך שם יישמה יישומים נבחרים כדי לשפר מעל ל-5,000 בתי ספר (Glaze, Avis, 2013).

במאמר זה מתואר נייר עבודה של ה-OECD לגבי יצירתיות מהווה התחלה לעבודה כיצד אנו יכולים להגדיר, לפתח ובחינוך ולהעריך את "המיומנות" הזו שאנו מכנים יצירתיות. המאמר מתאר אב-טיפוס של כלי הערכה שפותח. כלי ההערכה מיועד לפרק את היצירתיות לחמש נטיות עיקריות ולאחר מכן לחלק נטיות אלה לשלושה תתי-הרגלים (Mark Gleeson, 2013).

דייוויד ברלינר, אחד מאנשי החינוך המובילים בארצות הברית, מתבונן על מדיניות החינוך האמריקאית בעיניים ביקורתיות מאוד. "ההתערבות העסקית בתפיסת 'האדם המחונך'", הוא אומר בריאיון להד החינוך, "מחבלת גם ביצירתיות הדרושה לכלכלה וגם ביצירתיות הדרושה לחיים בכלל". מוזר שאמריקה מנסה לבנות מערכת חינוך בדמותן של שנגחאי או יפן או קוריאה או סינגפור בעוד שהמדינות הללו מנסות לחקות את אמריקה ולכלול בתכניות הלימודים שלהן נושאים שהיו פעם מקובלים אצלנו. פיאז'ה אמר ש"המשחק הוא העבודה של הילדים". פעם אמריקה הבינה את זה. מנקודת המבט של העשורים האחרונים, החינוך שאתה מתנגד לו מנצח. (יורם הרפז).

דמות הבוגר הרצוי של מערכת החינוך הישראלית נעה תמיד בין קוטב עולמי לקוטב לאומי. דמות הבוגר הרצוי של השנים האחרונות חלולה יותר מאי פעם . אנשי החינוך החדש ביקשו להקנות לתלמידיהם השכלה כללית לפי הדגם של מוסדות החינוך האירופיים. אך ככל שהתגברה הרוח הלאומית בראשית המאה העשרים עבר הדגש למטרות חינוך לאומיות; אהבת הארץ ותרומה לחברה המתהווה קודמים להשכלה כללית. ראעיונות עפ פרופסור אניטה שפירא, פרופסור יובל דרור , ד"ר אמנון כרמון , ופרופסור רוני אבירם ( נאוה דקל) . .

שלושה דימויים אידאליים של הבוגר הרצוי מנחים את השיח החינוכי: הבוגר המחובְרת, הבוגר המתורבת והבוגר הממומש. הדימויים האלה לא עובדים טוב בימינו; חייבים להמציא אותם מחדש . אך לפני הגדרה מחודשת של הבוגרים הרצויים יש לשאול שאלה יסודית: האם חלוקת השיח החינוכי לשלושה טיפוסים אידאליים של בוגרים רצויים עדיין חיונית? נראה שכן. חלוקת השיח לשלושה הגיונות נעשתה אמנם בעייתית בימינו, אך היא עדיין תקפה ( יורם הרפז) .

כל תקופה והוגיה הגדירו מחדש את הבוגר הרצוי. וכיוון שכל אדם מתפתח לכדי בוגר רצוי המתאים לו, השאלה החשובה אינה מיהו הבוגר הרצוי אלא מיהו המחנך הרצוי . רק יציאה מנקודת הנחה שאין בוגר רצוי, אלא שהרצוי משתנה בהתאם ליחיד שעליו מדובר, יכולה להביא לחינוך מיטבי, שבו היחיד מתפתח לבוגר ראוי. התנאי ההכרחי לכך, כפי שמציין ניטשה במסתו, הוא מפגש של החניך עם מחנך ראוי שמשחרר אותו מן העצלות והפחד להתפתח בדרכו. השאלה הבוערת יותר משאלת הבוגר הרצוי היא אפוא שאלת המחנך הרצוי. יתר על כן, מי שפגש במחנך ראוי יודע זאת היטב ושאלת הבוגר הרצוי הופכת עבורו למיותרת. בחינוך ראוי המפגש החינוכי קודם לניסוח דמות הבוגר הרצוי, מפני שבחינוך מיטבי אין לקבוע מראש מה רצוי לחניך. לכן המחנך שיודע לאפשר לחניך להתפתח באופן מיטבי מנסח למעשה, בכל פעם מחדש דרך פעילותו החינוכית, את דמותו של בוגר רצוי. ( שי פרוגל) .

האדם הראוי פורץ את גבולותיו הצרים לעבר תרבויות העולם, ערכים הומניסטיים ואנשים אחרים; הישראלי הראוי קובע גבולות אתיים ופוליטיים מטרתו הראשונה של בית הספר, אחרי הכשרת אדם המכיר במכלול הערכים ההומניסטיים, הליברליים והדמוקרטיים, הזוכר תמיד את קדושת החיים ואת החשיבות המכרעת של הדעת, האמת והצדק, החירות, השוויון והשלום ביחס לכל בני האדם, בכל אשר יפנה ובכל אשר יעשה, היא לגלות לתלמיד את עושר הדעת האנושית האין־סופית ולטפח אדם שיש בו סקרנות בלתי נלאית ויכולת לחפש ידע לשם ידע או ללמוד בכוחות עצמו לאורך חייו בכל תחום שמעניין אותו; אדם בעל שיפוט עצמאי, ביקורתי, מוסרי וחינוך ערכי, המודע למגבלות הזמן ולחובותיו לעצמו ולמשפחתו, לקהילתו ולארצו ומודע לצורך לתרום לשלום העולם ולקיומו ולהשאיר אחריו עולם טוב יותר מהעולם שנולד לתוכו ( ( רחל אליאור ) .