אחת הסוגיות המרכזיות בחינוך המודרני סובבת סביב השאלה מדוע ילדים מסוימים מצליחים ואחרים נכשלים. בשנים האחרונות הוצעו תשובות החורגות מהתחום הקוגניטיבי, כלומר כאלה שאינן קשורות באופן מסורתי למנת משכל (IQ) ולמבחני השגיות. בעוד שבעבר יכולות מסוימות נתפסו כקבועות ובלתי ניתנות לשינוי, הרי שהיום יותר ויותר פסיכולוגים טוענים שניתן להצמיח ולפתח יכולות פנימיות (Dweck, 2006). המחקרים העוסקים ביכולות אלה, לצד עלייתה של הפסיכולוגיה החיובית מבקשים לעמוד על אותן "איכויות אישיות" (Duckworth & Yeager, 2015), על מנת שניתן יהיה להצביע בבירור על הקשר בינן לבין הישגים חיוביים ולעודדן בכיתות.

לעתים קרובות נשמעת מפי מומחים לחינוך ולמדעי החברה הטענה לפיה החברה האמריקנית, לפחות על פי מספר פרמטרים, נמצאת בעיצומו של תהליך הידרדרות מוסרית (Norman, 2017). אף על פי ששיעור האלימות הולך ופוחת ומלחמות הופכות לנחלת העבר, האמריקני הממוצע מרוכז יותר בעצמו, תורם פחות לחברה הכללית וידע מוסרי בסיסי אינו עוד מנת חלקם של ילדים (Smith, Christoffersen, Davidson, & Herzog, 2011). מה ניתן לעשות?

חניכה היא מתודה המשמשת לחינוך מקצועי ובעת קבלת עובדים חדשים לעבודה. פעולת החניכה מבוססת על החלפת ידע וניסיון בין מנחה ומונחה ומעודדת העמקת מחשבות וידע. מאמר זה מבקש לבחון כיצד חניכה יכולה לשמש ככלי פדגוגי לשילוב תאוריה ופרקטיקה במסגרת ההשכלה הגבוהה ולהראות שחניכה תורמת רבות לסטודנטים המונחים. נמצא שהשפעות החניכה קיימות גם לאחר סיום לימודי המונחים ופנייתם לחיים מקצועיים.

מדעי הרוח נמצאים במשבר בישראל ובעולם כולו: מספר הסטודנטים הנרשמים ללימודים במדעי הרוח נמצא בירידה תלולה וכתוצאה מכך מבוטלים קורסים רבים, ולעתים אף נסגרות מחלקות שלמות. משבר זה משקף בין השאר את ערכי החברה המערבית הקפיטליסטית המודרנית ואת סדר העדיפויות שלה, ובראשם הצלחה כלכלית ותועלת מעשית. ואולם, האם באמת אין כל תועלת מעשית במדעי הרוח? האמנם ניתן להסתדר בלעדיהם או שמא הם יכולים למלא תפקיד שאין בכוחם של מדעי הטבע ומקצועות לימוד אחרים למלא?מאמר זה משרטט את תרומתם הייחודית של מדעי הרוח, וטוען כי רק הם יכולים לספק משמעות והנחיה מוסרית, עניינים שאף חינוך אינו שלם בלעדיהם.

כבר בתחילת המאה שעברה ביקש פילוסוף החינוך האמריקאי החשוב ג'ון דיואי להתמודד עם שאלת ההשפעה של הטכנולוגיה והמדע על החברה, ובעיקר עם השימוש השלילי שנעשה בהם. דיואי (1952-1859) שאף לחזק את הפעילות הדמוקרטית, לקדם את מדעי החברה, להעמיק את ההתבוננות האסתטית ולפתח גישה של "הומניזם דתי". מאמר זה בוחן רעיונות אלה ומציע בהתבסס על דיואי לראות בניסיון האסתטי-קונטמפלטיבי מרכיב הכרחי בריסון ובהכוונה של תוצרי המדע המעשי.

בניית יכולת בשיטות מחקר במדעי החברה מוצבת על ידי מועצות מחקר כסוגיה מכריעה לתחרותיות גלובלית. אולם, הפדגוגיות המעורבות לא נחקרו דיין והתרבות הפדגוגית לא פותחה דיה. מאמר זה נסמך על סקירות תמטיות עכשוויות של ספרות המחקר כדי לדווח על מחקר חדש אשר משנה את המיקוד מהתנסויות אינדיבידואליות של הוראת שיטות מחקר לעדויות אמפיריות ממחקר החוצה שיטות מחקר, דיסציפלינות ואומות. נעשה שימוש בשיטה של פאנל מומחים דיאלוגי, המערב מומחים בין-לאומיים כדי לבחון פרקטיקות הוראה ולמידה בשיטות מתקדמות של המחקר החברתי (Lewthwaite, Sarah; Nind, Melanie, 2016).

זוהי ביקורת על ספרו החדש של לארי קיובן, היסטוריון מוביל של החינוך האמריקני, שחיבוריו הקלאסיים "מורים ומכונות", "כיצד מורים לימדו" ו"טיקרינג לקראת אוטופיה" אשר כתב עם דייוויד טייק, לצד עשרות פרסומים נוספים, זכו לתשומת לב רבה. הפרויקט האחרון, שספר זה מתארו, עוסק ביציבות ובשינוי. השאלה המרכזית, שמנותחת בספר היא מה השתנה ומה נשאר קבוע בתוכן ובפדגוגיה של היסטוריית בית הספר העל-יסודי במהלך חצי המאה שעברה. במענה על השאלה המחבר מביא מגישת המורשת (שימור העבר) והגישה ההיסטורית להוראה (המדגישה חשיבה ביקורתית) ומדגיש את המתח שביניהן כפי שבא לידי ביטוי במדיניות ובפרקטיקה. המחבר מרמז, שאף שבתי הספר ציידו את מוריהם בשתי גישות אלה, הן מובילות לכיוונים שונים (A. J. Angulo).

המחברים משתפים ממצאים מחקר מקרה שארך תשעה חודשים המערב חקירה של התפתחות מקצועית בעמיתות בית ספר-אוניברסיטה לגבי האופן שבו מורים מפתחים, מיישמים ומפרשים פדגוגיות מבוססות קהילה (community-based pedagogies), גישה מבוססת נכסים (asset-based approach) לתכנית הלימודים המכירה בסטנדרטים מחייבים אך מתחילה בהכרה ובהערכה של ידע מקומי (Sharkey, Judy; Clavijo Olarte, Amparo; Ramirez, Luz Maribel, 2016).