דוח זה מבקש לעסוק במושג יושרה במחקר ולבחון את יישומו הפרקטי. נקודת המוצא שלו היא שישנם שינויים רבים שחלים בעשייה המחקרית ושזו נתקלת באתגרים רציניים הנוגעים ליצירת תנאים לקידום יושרה במחקר ולפיתוח סטנדרטים גבוהים של התנהגות מחקרית. הדוח מציע מספר המלצות למוסדות המחקר ולחוקרים להתמודד עם אתגרים אלה ולחזק מנגנונים לתיקון עצמי של התנהלות בלתי אתית במחקר.

חניכה היא מתודה המשמשת לחינוך מקצועי ובעת קבלת עובדים חדשים לעבודה. פעולת החניכה מבוססת על החלפת ידע וניסיון בין מנחה ומונחה ומעודדת העמקת מחשבות וידע. מאמר זה מבקש לבחון כיצד חניכה יכולה לשמש ככלי פדגוגי לשילוב תאוריה ופרקטיקה במסגרת ההשכלה הגבוהה ולהראות שחניכה תורמת רבות לסטודנטים המונחים. נמצא שהשפעות החניכה קיימות גם לאחר סיום לימודי המונחים ופנייתם לחיים מקצועיים.

מדעי הרוח נמצאים במשבר בישראל ובעולם כולו: מספר הסטודנטים הנרשמים ללימודים במדעי הרוח נמצא בירידה תלולה וכתוצאה מכך מבוטלים קורסים רבים, ולעתים אף נסגרות מחלקות שלמות. משבר זה משקף בין השאר את ערכי החברה המערבית הקפיטליסטית המודרנית ואת סדר העדיפויות שלה, ובראשם הצלחה כלכלית ותועלת מעשית. ואולם, האם באמת אין כל תועלת מעשית במדעי הרוח? האמנם ניתן להסתדר בלעדיהם או שמא הם יכולים למלא תפקיד שאין בכוחם של מדעי הטבע ומקצועות לימוד אחרים למלא?מאמר זה משרטט את תרומתם הייחודית של מדעי הרוח, וטוען כי רק הם יכולים לספק משמעות והנחיה מוסרית, עניינים שאף חינוך אינו שלם בלעדיהם.

הציפיות ממערכת החינוך גבוהות: לשפר את הישגי התלמידים; לטפל בהגירה ובסגרגציה; להפחית את שיעור הנשירה ועוד. על המורים לשלב את כל המטרות האלה בפעילותם היומיומית. רבים מהם שואפים לשמש סוכני שינוי עבור תלמידיהם, לסייע להם למצוא את מקומם בחיים ולהכינם לעתיד המשתנה תמיד. מורים המשפרים באופן קבוע את אסטרטגיות ההוראה שלהם הם סוכני שינוי גם עבור עצמם ועבור עמיתיהם.

מאמר זה בוחן כיצד מורים ניהלו את השתתפותם של תלמידים הנחשבים כ"בעלי יכולת נמוכה" בדיונים בכיתה על ידי שימוש בשיטות של הוראה דיאלוגית. שיטות אלו מבקשות לעודד את התלמידים לחשוב וללמוד באמצעות שיח. הן כוללות פרקטיקות שונות כגון דיון המתמקד בחקירת נושא לעומק והנמקה שיתופית. לצד בחינת אופן השתתפות התלמידים בדיונים, המחקר בודק גם את זהותם החברתית של אותם תלמידים הנחשבים כ"בעלי יכולת נמוכה".

מאמר זה עוסק במדיניות של השוואה כלפי מטה (leveling down) במערכת החינוך והצדקתה. מדיניות זו מתרחשת כאשר שוויון מושג על-ידי החלשתם של החזקים והורדתם לדרגתם של החלשים. היא עשויה להתעורר, למשל במצבים שבהם שיפור מצבם של החלשים (השוואה כלפי מעלה) אינו אפשרי. המאמר מניח, שקיימת דרישה לקדם שוויון בחינוך, להבדיל מהשגת רף של חינוך הולם וזאת מבלי להתחייב לגישה מסוימת של שוויון חינוכי. ככלל, השוואה כלפי מעלה היא האפשרות העדיפה מבחינה מוסרית שכן היא מקדמת שוויון וגם משפרת את רווחת הפרטים. עם זאת, לעתים, לא ניתן לפעול תוך השוואה כלפי מעלה. הדבר קורה, למשל מטעמים מוסריים או בשל מגבלות תקציביות. אז, קיימת הצדקה למדיניות של השוואה כלפי מטה. המאמר דן במדיניות זו ובהצבת גבולות לה תוך התייחסות לשתי סוגיות עיקריות, המעלות שאלות של חלוקת משאבים בחינוך: תקצוב מערכת החינוך ושיבוץ תלמידים בבתי ספר.