ג'יימס בנקס, פרופסור לחינוך, הוא ראש התכנית ללימודי מִגוון והוא מנהל את המרכז לחינוך רב־תרבותי באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. מאמריו וספריו הרבים עוסקים בנושאים הרלוונטיים גם אצלנו יום יום ושעה שעה: גיוון תרבותי וחינוך, מיומנויות הוראה בלימודים אתניים, גזע, תרבות וחינוך. מתחת לכותרות אלה מסתתרת תורה שלמה שמטרתה לתת הזדמנויות חינוכיות שוות לתלמידים הבאים ממגוון קבוצות אתניות, גזעיות וחברתיות־מעמדיות (יעל דקל).

ספר זה מסכם את הממצאים העיקריים, המסקנות וההמלצות של הוועדה הישראלית-גרמנית שפעלה בישראל ובגרמניה בין 2010 ל-2015 ואשר חקרה את ספרי הלימוד (מכיתות ז' עד י"ב) בהיסטוריה, אזרחות וגיאוגרפיה. הוועדה הגישה את מסקנותיה לממשלות ישראל וגרמניה בשנת ה-50 לכינון היחסים הדיפלומטיים המלאים בין ישראל לגרמניה והן כוללות התייחסות נרחבת לתכנים שבספרי הלימוד, הדגשים ונקודת המבט סביב סוגיית הוראת השואה בשתי המדינות וכן האופן שבו משתקפת כל מדינה בספרי הלימוד של האחרת (Arie Kizel, Dirk Sadowski).

מאמר זה מנסה לחלץ אפיון כולל וחיובי (לא שולל) של סמכות חינוכית מתורתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. ניסיון זה משמעותי במיוחד בעידן בו הסמכות החינוכית מצויה במשבר גדול. עיקרו של משבר זה הוא ערעור האמון המוחלט בתבונה, במדע ובקידמה – ערעור שנעשה על-ידי ניטשה (ניטשה, 1999א, 1999ב) ומשתלב גם ברוח התקופה. הסמכות החינוכית דינמית ומתפתחת. היא מופיעה כסמכות חיצונית, שקיימת אצל מחנך אותנטי וראוי, עוברת דרך סמכות עצמאית ואותנטית אצל המתחנך, המשתחרר מסמכות חברתית חיצונית ומזויפת, מתעלה מעליה ומתקדם לעבר עצמאות ואותנטיות. התפתחות סמכות חינוכית זו נשענת גם על לימוד הידיעות והדוגמה האישית של אחרים, תוך קביעת יעדים ומטרות לחינוך, דהיינו מתוכו של בעל הסמכות. רעיון הסמכות החינוכית הדינמית ניתן להצדקה על דרישתו של ניטשה לאותנטיות של היחיד, להתגברותו העצמית, לחיפושו העצמי וליצירתיותו. המחבר טוען, כי סמכות זו ניתנה להכלה לא רק על יחידי סגולה אלא על כל בני החברה, אף אם הדבר חורג מכתביו של ניטשה המפורשים ולמרות העובדה, שקשה למצוא בדבריו דרישות להיבט של סולידריות ולפן שיתופי בחיי היחיד, הנחוצים לאפיון של סמכות חינוכית ראויה (ערן גוסקוב).

מחבר המאמר מציע לייבא לישראל תכנית לימודים הרווחת באוניברסיטאות מובילות בארצות הברית. כמענה למשבר במדעי הרוח, מזמין המחבר את הקוראים לבחון את האפשרות של לימודי ליבה שיהיו מובֽנים לתוך תכניות הלימודים במערכת ההשכלה הגבוהה. המענה שמציע המחבר מושתת על תכניות שקיימות באוניברסיטאות ייל וקולומביה והמתמקדות ב"ספרי מופת" (Great Books). התכניות מפגישות סטודנטים באופןישיר עם טקסטים קלאסיים, העוסקים בין היתר ב"דילמות הגדולות" של הקיום האנושי והמאפשרים גיבוש זהות ופיתוח אנושיות. המחבר דן בהיבטים של תוכן ופדגוגיה ומציע שתי אפשרויות ליישום הגישה במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. הוא מסכם בקָבעו שמודל זה מתאים במיוחד לחברה הישראלית, שכן הוא "מעודד מפגש בלתי אמצעי עם הטקסטים התרבותיים המכוננים ומבוסס על דיון ביקורתי, שבו בוחן הסטודנט את עצמו ואת החברה שבה הוא חי למול מורשת העבר" (עידו חברוני).