כבר בתחילת המאה שעברה ביקש פילוסוף החינוך האמריקאי החשוב ג'ון דיואי להתמודד עם שאלת ההשפעה של הטכנולוגיה והמדע על החברה, ובעיקר עם השימוש השלילי שנעשה בהם. דיואי (1952-1859) שאף לחזק את הפעילות הדמוקרטית, לקדם את מדעי החברה, להעמיק את ההתבוננות האסתטית ולפתח גישה של "הומניזם דתי". מאמר זה בוחן רעיונות אלה ומציע בהתבסס על דיואי לראות בניסיון האסתטי-קונטמפלטיבי מרכיב הכרחי בריסון ובהכוונה של תוצרי המדע המעשי.

המפתח לשיפור משמעותי בטיב החינוך נעוץ בהיבט מהותי של אתיקה מקצועית: במהפך בדימוי העצמי הפרופסיונלי של המורים ובכינונה של ריבונות חינוכית חדשה. על המורים לא לראות עוד את עצמם כסוכני חִברות פסיביים של בעלי הכוח בחברה ובתרבות, אלא כמובילים אוטונומיים של שליחותם המקצועית. על המורים לשחרר את עצמם מן ההתניה המסורתית של נאמנות עיוורת לממסד הדתי, לשלטון הפוליטי, לסנטימנטהלאומני או לתחרות הכלכלית, ובמקום זאת להגשים את התכלית המהותית של עיסוקם המקצועי ולהתייצב בנחישות לצד הדורות הצעירים: להעמיד בראש מעייניהם את שלומם, התפתחותם וכבודם של התלמידים, ולקדם אותם לחיים אוטונומיים ומלאים של משמעות, הגשמה עצמיתושותפות פורייה והוגנת במעגלי התרבות והחברה (נמרוד אלוני).

מאז ראשית שנות ה-80 נשבו בתי הספר ברעיון לפיו תלמידים צריכים לקבל במסגרת לימודיהם מערכת מיומנויות חשיבה כלליות שיאפשרו להם לשגשג בעולם בן זמננו ובמיוחד בשוק התעסוקה העכשווי. תחת הכותרת המשתנה "מיומנויות למידה למאה ה-21" או "חשיבה ביקורתית", מאוגדים כישורים שמטרתם לצייד את התלמידים במערכת גישות כלליות לפתרון בעיות, הניתנות ליישום, בעת הצורך, בכל תחום ותחום. באופן טבעי שואפים מבוגרים, מורים והורים, להעניק לצעירים כלים קוגניטיביים רב תכליתיים שיאפשרו להם לנווט דרכם בים האפשרויות שתפתחנה בפניהם. אך האם אין לפנות לאותם כישורים יצירתיים וביקורתיים כדי להעמיד בסימן שאלה את ההנחה לפיה חשיבה ביקורתית אכן ניתנת ללימוד?

מאמר זה דן בקושי של המיעוט הערבי בישראל ליישב את זהותו הלאומית עם תביעת משרד החינוך מכלל בתי הספר, ובהם הערביים, להנחיל את ערכי הציונות ולאמץ את הגדרת המדינה כדמוקרטית ויהודית. המחברים סוקרים את מעמדה הייחודי והאנומלי של מערכת החינוך הערבית, ומראים כיצד מקשה מעמד זה על הערבים בישראל לעצב ולגבש את זהותם באופן שוויוני התואם את צורכיהם. לימודי האזרחות בחברה הערבית הם דוגמה בולטת למתח שבין לימוד תולדות ארץ ישראל לבין הזהות התרבותית והלאומית של התלמיד הערבי. באווירה זו, טוענים המחברים, רווחת בקרב מורים במערכת החינוך הערבית "תרבות של שתיקה", דהיינו, הימנעות מעיסוק בנושאים פוליטיים ולאומיים במסגרת כיתתית. עם זאת, הכותבים מראים שעל אף העובדה שבתי הספר הערביים מתנהלים בתוך סבך אילוצים פורמליים ובלתי פורמליים הגורמים למנהלים ולמורים לתמרן בתוך מרחב מצומצם למדי של פעילות מותרת, יש בידיהם דרכים יצירתיות לטיפוח הזהות הלאומית הערבית-הפלסטינית. עקב סיטואציה מורכבת זו, מוצאים עצמם מחנכים בחינוך הערבי נקרעים בין דרישות המדינה לדרישות החברה הערבית, בעיקר בכל הנוגע לזהות העצמית שלהם כבני הלאום הערבי-הפלסטיני (ח'אלד עראר ופאדיה אבראהים).

פרק זה מבקש להשיב על שאלות הנוגעות לטיבה של הבנה במסגרת תהליך הלמידה בכלל ועל הבנה איכותית או עמוקה בפרט, בין היתר, באמצעות התבוננות בכתביו המאוחרים של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. בית הספר הוא שדה אחד (גם אם חשוב) שבו נוכחת סוגיית ההבנה. אבל כדי לפענח הבנה יש להתייחס אליה בהקשרים רחבים יותר, שכן היא נוכחת בחיינו מרגע שאנו מתחילים ללמוד את העולם שאנו חיים בו. רק מתוך הקשרים אלו אפשר לגזור את ההתייחסות לסוגיית הלמידה וההבנה בבית הספר ובמוסדות חינוך אחרים (יהודה בן-דור).