ההתרחקות מעמדה ערכית ומנרטיב היסטורי ברור עלולה לדחוף חלקים גדולים מהדור הצעיר למצוא נרטיבים היסטוריים חלופיים, לרוב בעלי קסם רב אך עם הטיות ועיוותים גדולים. הללו מפעפעים אל ציבור החינוך הממלכתי דרך המעטפת התרבותית בישראל כמו גם באמצעות רשתות חברתיות וערוצי תקשורת מגוונים. לכן, לטענת מאמר זה  קיימת סכנה בתנועת המטוטלת במטרות החינוך ההיסטורי – מהגיון אקולטורציה מגייס ומונוליטי אל הדגשת הגיונות אינדיווידואציה וסוציאליזציה מכווני קריירה והצלחה חברתית. בנוסף לכך, כך נטען, לא קיים למעשה בסיס מחקרי המעיד על ההשלכות שיהיו ליישום אסטרטגיות הלמידה של החשיבה ההיסטורית בתנאים ובמשאבים הנוכחיים בחינוך הממלכתי.

לפי יובל נח הררי, לרגע שבו ילד שואל "למה" יש פוטנציאל אדיר, וכדאי לנצלו. במאמר במוסף "הארץ" טוען הררי כי איננו יכולים להגן על ילדים מפני ההיסטוריה. לדבריו, כדי להבין ארועים כמו המלחמה באוקראינה ומשבר האקלים, הצעירים חייבים להתמודד עם השאלות הגדולות של ההיסטוריה: למה יש מלחמות? מהו מקומם של בני האדם בטבע? מה זה כסף, ולמה הוא כה חשוב?

לאורך שנים רבות התמידו מורי ההיסטוריה בבתי הספר בהתנגדותם, שלא בטובתם, לשינויים בהוראת המקצוע. ייתכן שהתעקשות זו שלא לקבל שיטות חדשות נובעת מתפיסתם את מקור הידע המרכזי בשיעור כספר הלימוד שהציג את החומר הדיסציפלינרי כסיפור סגור וחתום. חלק משינוי שיטות ההוראה כרוך גם בהבנת ההיסטוריה לא כסיפור מוגמר אלא כסיפור נתון לפרשנות והתאמת המשאבים החינוכיים לתפיסה היסטוריוסופית ופדגוגית זו. לצד פיתוח אמצעים פדגוגיים ייעודיים לשיעורי ההיסטוריה ברמות השונות, נרשמה התעלמות מהאפשרות להשתמש בכיתה בחומרים קיימים, שאינם שייכים באופן מקורי לתכנית הלימודים.

המאמר הנוכחי דן ביתרונות השימוש במשחקים בכלל, משחקי-תפקידים וסימולציות בשיעורי היסטוריה. בתוך כך הוא מעמיד לרשות המורים המלמדים מספר דוגמאות לחוויות למידה המעמידות את התלמיד במרכז, המבוססות על 16 שנות הוראה של כותבת המאמר. המאמר מציג מחקרים מרכזיים קודמים שעסקו ביתרונות הלמידה באמצעות משחקים, ובמיוחד בפיתוח החשיבה הביקורתית, מיומנויות פתרון הבעיות ויכולת שיתוף הפעולה של התלמידים.

אחרי אושוויץ, כתיבת שירים היא מעשה ברברי, טען ההוגה היהודי-גרמני תיאודור אדורנו. בפרפרזה ניתן אולי לומר כי אחרי אושוויץ, הוראת היסטוריה היא מעשה קשה ביותר, שבמידה רבה נועד לכישלון, ודאי בישראל אשר בראשית שנותיה הדחיקה את השואה ולעתים אף התנכרה לסיפוריהם של הניצולים. מאז משפט אייכמן בראשית שנות השישים השתנתה הגישה, וכיום הוראת השואה בישראל נשענת במידה רבה על סיפורי ניצולים, באופן שהופך את הלומדים למעין עדים בעצמם; גישה זו מודגמת במובהק בטיולים למחנות ההשמדה בפולין, שם מאזינים התלמידים לסיפורי הניצולים באתרים שבהם התרחשו הזוועות.

אנחנו יכולים להעיד שהתרחש דבר משמעותי בחיינו כאשר זה "עשה לנו משהו", זה צבט אותנו, נגע ברגש, השאיר סימן, הצטרף לתובנות שלנו בעניין מסוים. למשל, כאשר צופים בסרט או קוראים ספר מעניין. אנו מרגישים כיצד "הראש עובד" או איך הלב או הנפש מתרחבים. זה קורה כאשר יש חוויה משמעותית מעצבת, מיוחדת. זה קורה אחרי מפגש עם חברים או בני אדם אחרים, אחרי פגישה טובה או טיול מהנה. "המשמעותי" מתווסף אלינו וגורם לנו, בדרך כלל, תחושה של סיפוק והתרגשות. אנו חשים צמיחה וגדילה. נראה כי מה שקורה מאחורי הקלעים הוא סוג של דיאלוג שאנו מקיימים עם הסרט, הספר, הדמויות שאנו פוגשים, הנוף, האוכל או האבן. יאמר לנו התלמיד: אני מבין. זה קורה גם לי בחיים הפרטיים שלי, עם החברים ועם המשפחה, ביחס לעיסוקים שלי ולחוויות שאני חווה. אבל מה לכל זה ולבית הספר? מה לכל זה וללימודי היסטוריה הנכפים עלינו? (גדי ראונר).

הביקורת כנגד הוראת ההיסטוריה בישראל מתמקדת בטענה, שמרבית הלומדים בבתי הספר העל-יסודי לא רוכשים יסודות של חשיבה היסטורית ראויה ושהמידע הרב שהם לומדים בשיעורים נשכח בסמוך לבחינת הבגרות. לפי ביקורת זו, התלמיד נתפס ככלי ריק, שיש למלאו בידע היסטורי, ולכן גם הוא מוערך ונבחן לפי יכולתו לשנן להפגין בקיאותו בחומר הנלמד. מגבלת הבחינה ומספר השעות המצומצם כובלים אף את הטובים שבמורים ואלה לא משכילים להתעכב על הקשר ההכרחי שבין ידע היסטורי, הבנה היסטורית והקניית משמעות להיסטוריה. פרק זה דן בגורמים שבגינם הוראה לחשיבה היסטורית אינה צולחת ומציע פדגוגיה ראויה שתוכל להתמודד עם הצורך בפיתוח חשיבה כזו אצל מתבגרים (אסתר יוגב).

המאמר מציג גישה חדשנית ללימוד השואה, הנשענת על מחקר אוטואתנוגרפי של סטודנטים לחינוך. לפנינו חלופה לגישות המסורתיות – גישות שהתמקדו בלימוד תולדות השואה – המדגישה חקירה של הזיכרון הקולקטיבי של השואה. במסגרת הזאת, לא זו בלבד שהסטודנטים לומדים באמצעות פעולה, אלא שתהליך הלמידה מחייב התבוננות פנימה וניתוח של התנסותם האישית. אלה הם תהליכי למידה דיאלוגיים, המכירים בשונות ובריבוי נרטיבים, שאינם מסתפקים בתפיסות ובנרטיבים הקולקטיביים המקובלים, ולכן עשויים לערער את מעמדם ההגמוני. כפי שמציינת המחברת, תהליך זה צפוי לפתח בקרב הסטודנטים גישה החורגת מ"תחושת הקורבנוּת והנקמה" המעוגנות בזיכרון הקולקטיבי של השואה בישראל. למידה המתבססת על מחקר אישי כזה צפויה לטפח מודעות חברתית-ביקורתית ולקדם פעולה למען שינוי חברתי (לילך ניישטט בורנשטיין).

הרעיונות של דיאלוג ושל ביקורת מוצגים לרוב כפתרונות — כגישות המקדמות טיפוח של למידה משמעותית בבית הספר. מאמר זה מעיד על הקושי הכרוך בהשרשת נורמות של דיאלוג בשיח הכיתתי, ובייחוד בשילובן עם נורמות של ביקורת. שילוב זה מזמן מתחים רבים, ובמאמר נבחן כיצד ניתן להתמודד עם מתחים שבין דיאלוג לבין ביקורת בפעילויות טיעון בכיתת היסטוריה (ניצה שחר וברוך שוורץ).

המאמר עוסק במתח שבין תפיסת הוראת ההיסטוריה ככלי להבניית תודעה ערכית-חברתית לבין תפיסת הוראת ההיסטוריה כתחום דעת מדעי, ובדילמות העומדות לפני המורה להיסטוריה, המכיר באחריותו הן כמחנך והן כמורה של תחום דעת (ענת קדרון).