אקטואליה, אוריינות ותקשורת הם הצירים סביבם נע ספרה האחרון, ולעניות דעתי הבלתי אובייקטיבית, החשוב של ד"ר מירה פוירשטיין מדברים אקטואליה: אוריינות תקשורתית (הוצאת מכון מופ"ת, 2016) שבו היה לי העונג לכתוב פרק אודות "שכול ותקשורת". פרשנויות רבות מצויות כיום למילה אוריינות: מהיכולת של האדם הלומד להבין את המציאות עבור ביכולת הפענוח של האדם הלומד את אותה מציאות וכלה ביכולת של האדם הלומד לתפקד באותה מציאות באמצעות שורה של כלי סריקה, סקירה, ביקורת ובעיקר אינטגרציה של כל השלוש לכלל סיכום בעל ממשות. אלא שבתוך סבך ההבנות הללו, המיומנויות אם תרצו, שבהם עוסקת פוירשטיין באופן מושכל, מצויים אנו כיום, במיוחד בישראל, במשבר סביב תפקידה הערכי של התקשורת (אריה קיזל).

מדוע מערכת החינוך הישראלית מאוהבת במוסרנות הטבועה ב"קבלת השונה"? משום שהגדרת השונה מחזיק כדבק את כל הנותרים – השייכים לזהות הלאומית שלי, הג'נדרית שלי, השבטית שלי. היא מאפשרת את קיומו של בית, של זהות מובחנת מזו של ה'שונים'. בבסיסה של ההשקפה הישראלית הלוקה לעתים בחוסר הומאניות לטעמי עומד הניסיון לייחד על ידי סימון ה'שונה' כמאיים, כאויב, כזה שצריך "לסובלו", "לכבדו" כביכול אבל בלא הסרת ה"שונות" שלו משום שהיא מאפשרת את הקולקטיב והגדרת תנאי המאבק שלנו באותו שונה שהוא כאמור מאיים (אריה קיזל).

הנרטיב הממוקף – הנרטיב המזרחי החדש שעומד במרכז השיח המזרחי הרדיקלי – יוצא נגד שלילת הציונות את המזרחיות-ערביות ומעמיד את עצמו כאלטרנטיבה זהותית, אינטלקטואלית ואסרטיבית. ספרו של אריה קיזל בוחן את עלייתו והתבססותו של הנרטיב המזרחי אשר מהווה נקודת ציון במאבק הנרטיבים המתנגשים כביטוי לרצונן של זהויות לבטא את עצמן כנפרדות והיברידיות באתרי הישראליוּת (אריה קיזל).

מערכת החינוך בישראל מקיימת שיח כפול סביב מושג האופטימיות. מן הצד האחד, המערכת כבולה בתוכה בשיח דכאני, מנרמל ומקרבן שאין בו זיק אופטימיות (ואולי הוא אפילו פסימי). זהו השיח החבוי, שעליו אין מדברים אבל הוא השיח הנוכח, הנוהג. מן הצד השני, המערכת עוטפת את עצמה בסיסמאות שחוקות ולעוסות אודות אופטימיות ואופטימיזם. זהו השיח החוגג את עצמו בחוצות. כולם מתכנסים סביבו כמדורת השבט, מנסים לגעת בחומו הנעים ודורשים מהאחרים להצטרף אליו. האופטימיזם החינוכי הזה לפיכך הוא בעיני עטיפת צלופן נעימה לעין ולא כבדה לאוזן (אריה קיזל).

תוכניות הנרקמות במשרד החינוך – המבקשות בין היתר להתמודד עם "מחאת כיתות הסרדינים" מבשרות את המהפכה/רפורמה הבאה בדרך – כיתה אחת, שני מורים. משרד החינוך אינו מתכוון להכניס לכיתה אחת בישראל שני מורים מנוסים, בעלי ותק בהוראה אשר יקלו את העומס אלא עומד להכניס לכיתה "מורה ותיק, מורה טירון".תהיה זו טעות לאמץ שינוי בדגם הכשרת הסטודנטים להוראה על ידי הכנסתם – בטרם עת – לכיתות ולבשר לציבור הישראלי שהסטודנט או הסטאז'ר להוראה (כלומר, המורה בשנתו הראשונה) הוא הבשורה להקלת הלחץ בכיתות (אריה קיזל).

המורים לאזרחות בישראל (ולא רק הם) נתקלים מדי יום בכיתות הלימוד שלהם בשיח ששורשיו נגועים בנגעי אי סובלנות כבדה וענפיו מלבלבים אלימות שעוד עלולה להבשיל לרצח הפוליטי הבא במהלך הפגנה או לאחריה. הם הראשונים שיותקפו עם פתיחתה של שנת הלימודים החדשה, חשבונות הפייסבוק שלהם יהיו תחת מעקב (גם של חלק מההורים) והם יועמדו תחת מתקפת המקתריסטים שפועלים כבר היום בגלוי ובתמיכת חלק מהמחנות הפוליטיים בישראל (אריה קיזל).