מאמר זה מתאר מחקר שנערך במכללה להכשרת מורים ושבו השתתפו 52 סטודנטים ערבים שלמדו לקראת תואר שני. המחקר בוחן את שאלת השתלבותם של הסטודנטים הערבים במכללה, שמכוונת בפעילויותיה ובאופן התארגנותה לחינוך לרב-תרבותיות. באמצעות ראיונות עומק עם משתתפי המחקר נלמדות תפיסותיהם של הסטודנטים ועמדותיהם בכל הנוגע לתחושותיהם הכלליות במכללה, ליחסם עם הסטודנטים היהודים והערבים ולחסמים המבניים שקיימים במכללה, אשר מגבילים את תחושת השייכות העצמית למקום. המאמר מעלה גם תובנות חשובות ביחס ליכולתו של החינוך לרב-תרבותיות להעצים את קבוצת המיעוט ולחזק את השתייכותו למוסד.

מפגשים בין-תרבותיים במוסדות להשכלה גבוהה עשויים לתרום להיווצרותה של "מסוגלות בין-תרבותית" שפרושה שינוי לטווח ארוך ברמת ידע, עמדות והתנהגות כלפי "האחרים" המאפשרים יחסי גומלין חיוביים בין חברי קבוצות תרבותיות שונות. בישראל, מהווים לעיתים מוסדות להשכלה גבוהה את ההזדמנות הראשונה ואולי אף האחרונה למפגשים בין תרבותיים משמעותיים בין סטודנטים יהודים לערבים. עבור היהודים הערבים הם בבחינת "האחרים" וכך גם היהודים עבור הערבים. מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון הקשר בין מפגשים עם "האחרים" (יהודים לערבים) וחווית הלימודים במסגרת תואר שני, במכללות לחינוך ובחוגי חינוך באוניברסיטאות, לבין הבנייתה ופיתוחה של מסוגלות בין-תרבותית (לילך לב ארי, רביעה חסיסי-סאבק).

מספר הסטודנטים הצעירים מירושלים המזרחית שפונה ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה בישראל הולך וגדל. עוצמת התופעה בולטת על רקע העובדה שגם מספר התלמידים הנבחנים במבחני הבגרות הולך וגדל. גם במכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין עולה מספר הסטודנטים האלה, ובשנים האחרונות כשני שלישים מתלמידי שנה א' במסלול הערבי הם צעירים וצעירות פלסטינים משכונותיה השונות של ירושלים המזרחית. מאמר זה מתאר תהליכים ייחודיים בסדנת "שוני ומגוון בחברה הישראלית", שמתקיימת מדי שנה לאורך סמסטר אחר במכללה. משתתפים בסדנה סטודנטים פלסטינים מירושלים המזרחית, שבשל מחסומי שפה אינם יכולים להשתלב בסדנאות המעורבות של סטודנטים יהודים וערבים, ועבודתם בקבוצה נפרדת מאפשרת להם שיח רבגוני ועשיר בשפה הערבית, שפת אמם. בסדנה שוחחו הסטודנטים על שאלות מהותיות לזהותם, לערכים ולחייהם. המאמר מביא מדברי הסטודנטים ודן במגוון סוגיות שעלו בסדנה (ח'נסאא דיאב).