המאמר עוסק בהדרכה (במובן supervision ) ומגדיר אותה כשיח מקצועי העוסק בעולם דעת ספציפי, שיח שבתוכו מתקיימת למידה ויש בו הזדמנות למודרך לצאת למסע מקצועי אישי בסיועו של אחֵר משמעותי. עולה מן המאמר כי ההדרכה היא פרקטיקה פרדוקסלית במהותה; היא נעה בין קטבים שיוצרים דילמות ומתחים: בין המאמץ לשלוט לבין הצורך לוותר על שליטה; בין אישור סמכות לבין ערעור עליה; בין ידע נתון לידע חדש; בין רכישת מסורת המקצוע לבין פיתוח אישיותו הייחודית של המודרך; בין התקשרות לבין עצמאות. תפקידי ההדרכה – לקשור בין ידע למעשה, לבסס נורמות של איכות, לטפח עמדה חקרנית ויכולת להתחדש ולתמוך בעבודה הנעשית בפועל – מפורטים כולם במאמר; ולבסוף, ההדרכה מתוארת כאהבה משותפת של המדריך ושל המודרך – למקצוע ולניסיון להתפתח במסגרתו, ובתור שכזו יש בה מסירה וקבלה, דיבור והקשבה, שותפות ונפרדות ( ישראל כ"ץ).

המאמר מביא השוואות מפורטות בין שני דגמים בהיבט של פרמטרים של שינוי ארגוני (Sarason,1995 ) בהקשר של הטמעת טכנולוגיה מתוקשבת . במאמר זה נותחו הגורמים המרכזיים המעורבים בתהליכי הפצה של חידושים טכנולוגיים בדרך זו. בין המסקנות העיקריות ניתן לציין כי: א) למרות התקווה שדגם זה יהווה מנוף לשינויים מערכתיים, הוא גם עלול לעכב הפצת חידושים במיוחד בארגונים המאופיינים בקשרים פנימיים חלשים ובמקומות בהם קיימים פערים גדולים בציפיות ובעניין בין השותפים ליישום החידוש; ב) בטרם פעולה יש להגדיר בבהירות את אופי השינוי, יהא מקומי או מערכתי ,לתרבות הארגון; ג) כאשר מתקבלת החלטה בדבר הדגם המועדף חשוב לבחון את התאמתו לתרבות הארגונית הקיימת; ד) כדי לשפר את פוטנציאל ההפצה של החידוש בארגון כולו על הקבוצות מכניסות החידוש לנהל שיח מתמיד עם הסביבה, בתוך הארגון ומחוצה לו ( Avidov-Unger, O. & Eshet-Alkalay,Y).

בשנים האחרונות, מתרבים פרויקטי הטמעת חדשנות טכנולוגית במערכות חינוך במודל איי החדשנות, לפיו החדשנות מוטמעת באיים קטנים בתוך הארגון, בתקוה שהם יהפכו מודל לחיקוי, ינחילו לו את ערכיהם ויובילו להיווצרות חדשנות כוללת ולתרבות ארגונית חדשה. איי החדשנות נוצרים בשני מנגנונים עיקריים: של החלטות שהתקבלו "מלמעלה" ע"י מנהלי המערכת או "מלמטה", ביוזמות ספונטניות מקומיות של "משוגעים לדבר"". ממחקרי הטמעת חדשנות טכנולוגית במערכות חינוך עולה כי בדרך כלל איי החדשנות נכשלים בהנחלת החדשנות לכלל הארגון ובמעבר לחדשנות כוללת. המאמר נעזר בשלוש תיאוריות ארגוניות בולטות . המאמר מתריע מפני הקיבעון שרבים מאיי החדשנות גורמים להנהלות ארגונים, התופסות עצמן כחדשניות בזכותם, ומפני שימוש בלתי מושכל ומבוקר במודל זה להטמעת חדשנות טכנולוגית ( אורית אבידב-אונגר, יורם עשת-אלקלעי).

המחבר מראיין את טים ברנן (Tim Brennan), הוא המייסד של DREAMER Institute for Connective Living, שפיתח מסר לגבי שבעת המקורות לאנרגיה שאנשים זקוקים להם כדי לחיות חיים מאוזנים ומלאים. ברנן טוען כי כי למבוגרים ולילדים יש מערכת מאזנת שמאפשר לנו לעבור את היום. האיזון מגיע מסדרה של חיבורים הדדיים בין תזונה, מנוחה, פעילות גופנית, מודעות, מדיטציה, ביטוי וחידוש, שברנן מכנה The DREAM+E=R Way. המחבר מראיין אוןתו על העקרונות שפיתח (Maurice Elias).

ניסיונות להבין את היחסים בין הוראה ללמידה נעשו בעבר. הזרם האנליטי בפילוסופיה של החינוך הצטיין בכך במיוחד. הוא ניסה ללמוד על יחסים אלה מתוך ניתוח לוגי של המושגים "למידה" ו"הוראה". המאמר שלהלן ממשיך את האנליזה, אך לא את האנליטיות; כלומר, הוא מנתח את היחסים בין הוראה ללמידה (אנליזה), אך לא על בסיס הנחת היסוד של הפילוסופיה האנליטית שלפיה ניתוח המושגים "הוראה" ו"למידה" יביא להבנה של היחסים ביניהן (אנליטיות). המאמר שלהלן חושף ומנסח שני טיעונים מנוגדים בנוגע ליחס שבין הוראה ללמידה. על פי הטיעון הראשון, יש לגזור את ההוראה מן הלמידה, או ליתר דיוק – לבסס את מטרות ההוראה על תאוריות קוגניטיביות שיש להן השלכה ישירה על הלמידה; על פי הטיעון השני, יש לגזור את הלמידה מן ההוראה, או ליתר דיוק – לבסס את מחקר הלמידה על הנחיות הנובעות ממטרות ההוראה. הטיעון השלישי, המסכם, גורס שבין ההוראה ללמידה יש יחסים מעגליים שיש בהם "מידה של הונאה עצמית" ותועלת הדדית. המאמר חותם בהשתמעות של "האנליזה" לעמדות ביחס לתכניות לימודים ( יורם הרפז).

להלן עיקרי הריאיון שקיימה רבקה רוזנר עם פרופ' ראובן פוירשטיין. שיטתו של פוירשטיין נולדה בשנת 1956 כאשר עבד עם ילדי מרוקו. הוא מצא שאף אחד מהמבחנים הבינלאומיים והמבחנים תלויי התרבות שבדק לא נתן ביטוי נאות ליכולת הלמידה של הילדים. כתוצאה מכך פותחה שיטת אבחון חדשה אשר הובילה בסופו של דבר לתיאוריה שלימה. העיקרון המרכזי בבסיס התיאוריה הוא שהאדם ניתן לשינוי. במקום לבדוק את הידע הנוכחי של הלומד, שיטת האבחון של פוירשטיין מתמקדת ביכולתו ללמוד ידע חדש. ( רוזנר רבקה) .

מדריכי 'הרשת החברתית' נמצאים עם נערים ונערות במצוקה בכל מקום ובכל זמן- גם במקומות ובזמנים מפוקפקים- ומסייעים להם ליצור תחושה של ערך עצמי. רק כך, טוענים מייסדי 'הרשת החברתית ' ד'ר חן למפרט וגד אבידן, אפשר לחלץ אותם מן ההיגיון האכזרי של החברה הקפיטליסטית'. אחד העקרונות התיאורטיים המנחים את הפעילות של מדריכי 'הרשת החברתית' קובע שכל ילד זקוק ל'מבוגר משמעותי' – אדם שילד יכול לקבל ממנו תחושה של ערך עצמי. מבוגר משמעותי הוא אדם שמתעניין בילד, מקשיב לו, מלווה אותו, הוא משדר לילד שיש לו ערך בעיניו ( ..ותחושת הערך העצמי שלנו תלויה בעיניים של הזולת, כפי שמסביר ד'ר חן למפרט , הוגה ומנהיג הרשת החברתית' ). פעילותה של 'הרשת החברתית' מבוססת על עיקרון נוסף הנגזר מרעיון החמלה הרדיקלית: 'חונכות מחללת'. מדריכי 'הרשת' מחוללים שינוי בנפשם של החניכים דרך העניין שהם מגלים בהם. העניין הזה יוצר בהדרגה תחושה של ערך עצמי ואמון גובר במבוגרים. המדריך הוא מעין מדיום שבאמצעותו בונה החניך יחס חדש לעצמו ולעולם.

תיאוריית ההכוונה העצמית (SDT) מדגישה את חשיבות ההשפעה של מקורותיו הפנימיים ואישיותו של אדם להתפתחות התנהגותו ולויסותו העצמי. מכאן שהתיאוריה מתעסקת בחקר הנטיות הפנימיות המולדות של האדם ואת צרכיו הפסיכולוגיים. כבסיס למוטיבציה עצמית ואינטגרציה אישיותית, כמו גם למצבים שמסייעים להליכים חיוביים. תיאוריית ההכוונה העצמית לא מתעסקת רק בטבע החיובי הספציפי של הנטיות המולדות דרך ההתפתחות של האדם, אלא גם בוחנת הקשרים של סביבות חברתיות הנוגדות את הנטיות הללו. הפסיכולוג אלן כץ מאמין בישימות הגבוהה של תיאוריית ההכוונה העצמית לחינוך. לא מדובר רק על תיאוריה בתחומי המוטיבציה אלא בתיאוריה מעמיקה מבחינת למידה והתפתחות עצמית. כאשר תומכים באוטונומיה של ילדים , מסייעים רבות להתפתחותם הקוגניטיבית, סקרנותם וצמיחתם היצירתית. תיאורית ההכוונה העצמית צופנת בתוכה רבים מן העקרונות הקונסטרוקטיביסטים בחינוך.

פרופסור קרול דואק , מהחוקרות המובילות בעולם בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית, מסבירה בראיון לכתב העת "הד החינוך" מדוע מתן שבחים לא מועיל לילדים. "שבחים לא מבוקרים", היא מסבירה , מייצרים תלות בשבחים ופוגעים בנכונות לעבוד קשה ולחתור בעקשנות למטרה" . פרופסור דואק היא אחת החוקרות המובילות בפסיכולוגיה התפתחותית, ולמחקריה השפעות ישירות ופוריות מאד על החינוך ( ספרה "כוחה של נחישות" ראה אור בעברית ב2008 בהוצאת כתר) . התרומה העיקרית של פרופסור דואק לחינוך היא בתחום המכונה "תיאוריית ייחוס" . התחום חוקר את תיאוריית הייחוס של תלמידים- את הגורמים שתלמידים מיחסים להם את הכישלונות ואת ההצלחות שלהם. דואק פיתחה תיאוריה מקורית על תיאוריית הייחוס, והיא מיושמת בכיתות רבות בארצות הברית.

את המסע בעקבות לוחמי החינוך של "הילד במרכז" יש להתחיל בסוף המאה התשע עשרה עם הופעת החינוך העברי בארץ ישראל. "ניסיונות ליישם חינוך פרוגרסיבי בארץ", מסביר פרופ' יובל דרור, היסטוריון של החינוך וראש בית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, "נעשו כבר בבתי הספר החדשים בראשית הציונות ובשלהי התקופה העותמאנית. אפשר להגדיר שלושה גלים בתולדות החדשנות החינוכית בארץ: א. בתי הספר במושבות העלייה הראשונה והשנייה ב. בתי הספר של זרם העובדים, ובמרכזם החינוך הקיבוצי, בתקופת המנדט ומעט אחריה. ג. ניסיונות חינוכיים שנעשו למן שנות השבעים של המאה העשרים". בראיון עם פרופסור יובל דרור נסקרים גם הנושאים הבאים: מה קרה לחדשנות החינוכית לאחר קום המדינה? כמו כן במאמר ראיון עם ד"ר עדנה ענבר, על פרופסור משה כספי ותרומתו לחינוך הפתוח?

רשימה ממוינת יעילה ומועילה של מודלים תיאורטיים לתכנון למידה המייצגים גישות קונסטרוקטיביות, בייהווירסטיות וקוגניטיביות לצד מודלים אחרים ושונים לתכנון למידה. הרשימה המועילה נערכה ע"י הדוקטורנטית הקנדית Donna Feledichuk הלומדת באוניברסיטת קלגרי. הרשימה נאספה ונערכה מתוך הנחת יסוד כי המודלים לתכנון למידה המוצגים יוכלו לסייע ללמידה מקוונת או לתכנון למידה מקוונת אפקטיבית.