בית הספר הפך למרחב שבו הכול מאוימים: המורה מאוים מהצורך להספיק, הוא מאוים מהתלמידים ומההנהלה. התלמידים אף הם חשים מאוימים – מהמורה, מההישגיות ועוד. במקום של איום, קשה ואולי בלתי-אפשרי להיפתח ולתת לאמפתיה . האמפתיה עלולה להיתפס ככלי ולא כמטרה: למשל, כלי להישגים. סיכון אחר עלול להיות שימוש מניפולטיבי באמפתיה, כמעין מלכודת דבש. סוג אחר של סיכון הוא יחס אמפתי ללא מעשה המשנה את המציאות. אדם הקשוב לכאורה לזולתו, לצרכיו ולרגשותיו חשוב כשלעצמו , אך ללא נקיפת אצבע לשינוי המצב. "הדגשנו את המבט על מתן אמפתיה כגישה החותרת לרווחה רגשית ופיזית וגם כמחויבות לשיפור בפועל של תנאי רווחה אלו" ( רמי אלגרבלי, דינה כהן-אור, היילי רוזנבלום, יצחק שטרנברג ).

כותבת ד"ר מילי אפשטיין-ינאי : "במאמר זה אנסה לסרטט כיווני מחשבה המציגים עקרונות להוראה וללמידה שבהם אני מאמינה. ברצוני להציע נקודת מבט שאינה הולמת את האופי הכלכלי-הישגי של סדר היום העכשווי בנוגע ללמידה. החינוך לכוד ברשת תחרותית, תכליתית ואינסטרומנטלית, שמבטיחה תוצרים “מהירים, מדידים, כיפיים, ובמיוחד – עכשיו", מבלי לערב כמעט תהליכים של שינוי פנימי ושל התבוננות. אדון כאן רק בקצה הקרחון של סוגיה מורכבת, הארוגה בשאלות בדבר מהות מעשה ההוראה ובדבר התנאים החברתיים שבהם הוא מתהווה . קול בתוכי אומר לי שאולי מהולות בדבריי הפרזה מסוימת והתלהבות ילדותית – טון נאיבי שאינו מתאים לימים של תכנון, של יישום ויכולת ביצוע; ובכל זאת, אני כותבת כדי לתפוס את רוח הדברים החמקמקים העוברים בין אדם לזולתו – רוח הנשארת חרוטה בזיכרון ומעוררת השראה עתידית. כי ככה, לדעתי, עובר מעשה הלימוד שהוא מוקד ההוראה – כמעשה שעתיד להתגלות" ( מילי אפשטיין-ינאי).

הקשר התיאורטי הנרקם בין נושאי הספר העוסק בתפקיד המורים וברכישת הידע הוא הציר המרכזי בו, כשבמרכזו התיאוריה ההתפתחותית של קרל פופר(Popper). על פי המחברת למידה הינה התנסות סובייקטיבית המתרחשת כשהלומד מפרש בעיה סביבתית חיצונית באמצעות אלימינציה של מה שאינו מתאים/מובן לו. זהו רעיון חדשני, בעיקר בהתייחס להוראת מתימטיקה, ולפיו כדי שתתרחש למידה יש להציב בפני התלמיד בעיה שהניסיונות לפתרה יובילו אותו למציאת הכלים לפתרון בעצמו. ככלל, למידה מחייבת פעילויות "חקרניות" (exploratory), רעיון העולה בקנה אחד עם תפיסת הלמידה לאורך החיים המאופיינת בניסיון לפתור בעיות ע"י חקר של אסטרטגיות אפשריות שונות.

מאמר זה מתייחס למטרת החינוך במאה ה-21 וקורא להשהיית תשומת הלב לנושא שמרבים לעשות בו אך חזון חינוכי דל בצדו – סטנדרטים לאומיים, בתי ספר ממומנים ציבורי ,שאינם נענים לדרישות שונות של המערכת המממנת, קישור בין הישגי תלמידים לבין הערכת מורים ושתיקה סביב נושאים של צדק חברתי, אתיקה והעדר ייצוג לבני קבוצות שוליים בתחומים שונים. המאמר מצטרף לאחרים המעלים שאלות בדבר מטרת/מטרות החינוך בחברה דמוקרטית. הטענה המועלית במאמר היא שבתהליכי החינוך ראוי להתייחס לטיפוח של חיים משגשגים ושחזון של צדק חברתי של החינוך חיוני לצורך זה. המשמעות של חיים משגשגים שונה בין אדם לאדם, וכוללת פרקטיקות ליבה חיוניות. חשוב שכל מי שעוסק בחינוך לטיפוח חיים משגשגים לתלמידיו בחזון של צדק חברתי יבהיר לעצמו את המשמעות של עשייה זו, יכיר בכך שהתלמידים מעוצבים ע"י ההיסטוריות שלהם ושערכי יסוד, הערכה העצמית, שאילת שאלות ביקורתית, דמוקרטיה, פעילות חברתית וקני מידה לשיפוט העשייה הן פעילויות חיוניות בהקשר זה ( Grant, A.C ).

המאמר עוסק בויסות עצמי בלמידה ובגורמים המשפיעים עליו. ויסות עצמי הוא תהליך אקטיבי בו הלומד מציב לעצמו מטרות ומנסה לשלוט בקוגניציה, במוטיבציה, בהתנהגות ובסביבה שלו בהתאם למטרות שלו ולמשובים שהוא מקבל מהסביבה. מחקרים רבים עומדים על חשיבותו של הוויסות העצמי להישגים ולאיכות החיים של תלמידים ועל הקשר ההדוק בינו לבין תהליכים מוטיבציוניים. המאמר יבחן את חשיבותו של הוויסות העצמי ללמידה יעילה ומשמעותית, יעמוד על הקשר בין הוויסות העצמי לאוריינטציה המוטיבציונית של התלמיד ויתמקד בדרכים בהן סביבת הלמידה משפיעה על תהליכים אלה ( עינת ליכטניגר) .

בחודש אוקטובר 2012 יצא לאור הספר תיאוריות למידה בעריכת פרופסור David Scott מאוניברסיטת לונדון . האסופה כוללת 4 כרכים ובהם מאות מאמרים ומחקרים של מומחי חינוך לגבי כל המכלול של תיאוריות למידה . זהו מפעל מונומנטלי של הבניית ידע פדגוגי כאשר הכרך הראשון מוקדש לתיאוריות למידה בתחומי הפסיכולוגיה , הסוציולוגיה והפילוסופיה. הכרך השני מציג מודלים של למידה היכולים לשמש כאושיות פדגוגיות . הכרך השלישי מציג את הזיקה בין תיאוריות הלמידה ובין תכניות לימודים , פדגוגיה והערכה. הכרך הרביעי מוקדש לסוגיות שונות ומגוונות של יישום תיאוריות הלמידה ( David Scott) .

ג'ון דיואי הוא האבא של מהפכת החינוך המודרני, שהעמידה את הילד במרכז. אך המהפכה של דיואי נתקעה באמצע הדרך; צריך לחלץ ולמצות אותה . התלמידים של ימינו אינם מכירים את השם ג'ון דיואי, אך כל אחד ואחת מהם – ביסודי, בחטיבת הביניים ובתיכון – חייבים לו תודה. על מה? על שיעורי אמנות ושיעורי מחשבים; על הוראה מגוונת שכוללת עבודות חקר, שיחות, צפייה בסרטים; על טיול שנתי; על נוכחותם של יועצים ואבחונים לליקויי למידה; על כל הבחירות וההתאמות; על היחס האישי. כל האפשרויות הללו, הנראות לתלמידים (ומורים) מובנות מאליהן, הן תוצאה של מהפכה חינוכית שהגה והנהיג ג'ון דיואי ( אורית שוורץ-פרנקו ) .

החינוך, לפי אביו של "הילד במרכז", צריך להיענות לשלבי ההתפתחות הטבעית של הילד. לשם כך צריך לבודד את הילד מהחברה ולהחזירו אליה מצויד ביכולת לשפוט באופן עצמאי ולהקשיב לקולו הפנימי. רוסו מציע ב"אמיל" תכנית חינוכית חלופית לחינוך המעמדי: חינוך טבעי שמנתק, בשלב הראשון, את אמיל מן הרוע החברתי הקיים. רוסו מודע למגבלות התכנית הזאת; האדם אינו יכול לממש את מלוא יכולותיו וחירותו ללא חברה – מימוש שהוא תכלית חייו ותנאי לאושרו. אבל בנסיבות הקיימות עדיף לבודד את אמיל ולתת לו חינוך שישמור על צלם האדם שבו ( יהושע מטיאש) .

ענבר אופק, חלוצת שיטת מונטסורי בישראל, מסבירה איך זה עובד. .שיטת החינוך מונטסורי, הקרויה על שמה של ממציאת השיטה מריה מונטסורי, מבוססת על תצפיות ומחקרים שעשתה מונטסורי על ילדים, ולפיהם טבעו הפנימי של הילד יוביל אותו להתפתחות מושלמת. "כל הילדים נולדים עם סקרנות", מסבירה ענבר אופק ( אור סופר) .

הסמיוטיקה עוסקת בחקר הפקת המשמעות והעברת המשמעות. אבן היסוד של הסמיוטיקה היא הסימן (sign ) – היחידה הנושאת משמעות. הסימן יכול להיות למשל מילה, תמונה או נוסחה. בתהליך הפרשני המתחולל במוחנו אנו מעניקים משמעות לסימנים. הסמיוטיקה של פירס מנתחת את תהליך הפרשנות, את אופני הפקת המשמעות ואת תפיסתה. למידה היא יצירת המשגות וכללים באמצעות התנסויות בתהליך יצירתי (Nesher, 2002). האינטראקציה עם המציאות מתרחשת בשלושה שלבים של תהליך הסמיוזיס, על פי פירס: ראשוניות, שניוניות ושלישוניות ( דניאלה זבידה – רינה כהן) .