בתיה בנדל, מומחית לפיתוח מנהיגות ובעלת בית הספר Stage – הבמה להצלחה, הוציאה באחרונה ספר הדרכה לפיתוח כישורי מנהיגות, בשם "מנהיגות רותמת נוכחות כובשת" (הוצאה עצמית). בספר מתוארים תהליכי למידה שפותחו בעשור האחרון, שבו היא מפעילה את בית הספר לאמנויות הבמה (רווית שרף).

מדוע מחזאים כותבים מחזות? האם עומדת לנגדם תכלית נוספת מלבד עצם כתיבת המחזה והצגתו על במה? למרות טענתו של אריסטו שתכלית הטרגדיה היא הקתרזיס, ואין לה תכלית נוספת, טוען המחזאי מוטי לרנר כי חשובי המחזאים במאה ה-20 כתבו מתוך הכרה ברורה בתכלית מהותית נוספת שיסודה בכמיהתם לתיקון האדם והחברה. בחלקו הראשון של ספרו תכלית המחזאי הוא מתאר את תכליותיהם של עשרה מן החשובים במחזאי המאה ה-20, ומבהיר מדוע הפרוטגוניסט והקתרזיס הם האמצעים העיקריים העומדים לרשותו של כל מחזאי החותר לתיקון. בחלקו השני של הספר הוא דן בשלושה ממחזותיו הגדולים של ארתור מילר: "כולם היו בניי", "מותו של סוכן" ו"ציד מכשפות", ומנתח בפרוטרוט את תכליותיו של מילר בכתיבת המחזות האלה ואת תבניות הפרוטגוניסט והקתרזיס שיצר בכל אחד מהם כדי להשיגן (מוטי לרנר).

אימפרוביזציה אינה 'שליפה מהמותן' אלא התמודדות יצירתית עם אי-הוודאות השורה בחדר החזרות בתאטרון, בהוראה בכיתה ובחיים בכלל. אך האם ניתן ללמד לאלתר בין שמדובר באמנות או בהוראה? כיצד ניתן ללמד זאת, אם אימפרוביזציה היא מעשה ספונטני, בלתי-צפוי ויצירתי? כיצד ניתן ללמד להתכונן למה שלא ניתן לחזותו, לאירוע מפתיע שאינו מתוכנן ביסודו? פרדוקס זה נמצא בבסיס האתגר של הספר. מודל הוראה מאלתרת (improvisational teaching) עשוי להיות מפתח להתמודדות עם מורכבות זו, שהיא דחופה ומבקשת מענה בהכשרת מורים בפרט ובמעשה ההוראה בכלל (נפתלי שם טוב).