מאמר זה עוסק בפער שבין העצמת המורה המקצועי כאדם לבין הדרישות המערכתיות, משאבי הזמן ותנאי השטח הפיזיים והאנושים, שמעמידים אותו במצב של הישרדות. הטענה המובעת בו היא, שאפשר לצמצם פער זה באמצעות פרספקטיבה פילוסופית, הנשענת על תפיסתו של מרטין בובר. פרספקטיבה זו מבקשת להעמיד במרכז יחסים של הדדיות, פתיחות, נוכחות וישירות במפגש שבין המחנך המבוגר והילד כפי שבאים לידי ביטוי בקטגוריה הבובריאנית "אני-אתה".

פרק זה מבקש להשיב על שאלות הנוגעות לטיבה של הבנה במסגרת תהליך הלמידה בכלל ועל הבנה איכותית או עמוקה בפרט, בין היתר, באמצעות התבוננות בכתביו המאוחרים של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. בית הספר הוא שדה אחד (גם אם חשוב) שבו נוכחת סוגיית ההבנה. אבל כדי לפענח הבנה יש להתייחס אליה בהקשרים רחבים יותר, שכן היא נוכחת בחיינו מרגע שאנו מתחילים ללמוד את העולם שאנו חיים בו. רק מתוך הקשרים אלו אפשר לגזור את ההתייחסות לסוגיית הלמידה וההבנה בבית הספר ובמוסדות חינוך אחרים (יהודה בן-דור).

המושג "הסבר" משמעו הכפפת מקרה פרטי לחוק כללי, שמטרתו להשיב על השאלה מדוע. מהלך זה נהוג במדעי הטבע הניסויים והתצפיתיים והוא מתייחס למקרה פרטי של חוק כללי תוך התעלמות מפרטיותו. בתוך כך, כל מקרה שנבחן דומה לכל המקרים האחרים ביחס להיבט הנבחן. המושג "הבנה", לעומת זאת, משמעו ראיית הפרט בפרטיותו. מכאן, שהבנה עוסקת בייחודו של המקרה, בנבדל ממקרים דומים לו, ובחינה זו הינה עיקר מושא ההבנה (שמואל שקולניקוב).

המאמר מציג את תהליך היעשותה של מורה מינורית – מורה אוטונומית המבטאת את מאווייה ורגשותיה ונמצאת בתהליך מתמשך של צמיחה והִשתנות בעבודתה החינוכית בכיתה. תהליך הצמיחה המתואר במאמר התרחש בהקשר של למידה בקורס התנסותי, פתוח ונוודי באופיו; קורס זה התקיים בשנת הלימודים תשע"א במסגרת תכנית הלימודים לתואר שני בחינוך (למידה והוראה) במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי. ההבניה של מרחב הלמידה התבססה על מאפיינים של אזור סְפָר חינוכי; באזור כזה הצמיחה נובעת מההתרחשויות, והשיח אינו "ניתן לצפייה מראש" אלא תלוי בדינמיקה של האינטראקציות בין השותפים במרחב הלמידה. מתן לגיטימציה והבעת הערכה למורה המינורית עולים בקנה אחד עם הקריאה של ספרות המחקר "לצלול" אל מורכבות הפרט המחפש אחַר הפרטי והייחודי, וזאת בניגוד לחקר הקונפורמי המתמקד בהכללות ובהבניית היררכיות (מלכה גורודצקי, איטו דהן).

מחקר זה ניתח מסמכים של תכניות לימודים רשמיות שפורסמו ב-14 מדינות שונות כדי לזהות כיצד המרכיב החברתי-תרבותי ב"הוראת אנגלית כשפה זרה" משתקף במסמך.המחקר מצביע על הממצאים הבאים: תכניות הלימודים מציינות את החשיבות של התרבות בלמידת השפה ומקדמות השקפה אינטגרטיבית של הוראת תרבות ושפה, היעדים התרבותיים מתמקדים בהערכת המגוון התרבותי , העלאת המודעות התרבותית וחיזוק הזהות התרבותית החיובית של התלמידים; המסמכים של תכנית הלימודים מתמקדים בידע התרבותי ובעמדות כלפי תרבויות זרות, יותר מאשר במיומנויות הדרושות לאינטראקציה מוצלחת (Lavrenteva, Evgenia; Orland-Barak, Lily, 2015).

במאמר זה, המחבר חוקר את הקשר בין הוראה ולמידה. בעוד שבייחוד בשפה האנגלית הקשר בין הוראה לבין למידה הפך לאינטימי עד שלעתים מסתכלים עליו כאילו הביטוי 'הוראה ולמידה' הוא מלה אחת, המחבר טוען כי חשוב לשמור על הוראה ולמידה בנפרד זו מזו, וגם מספק מספר טיעונים עבור ההצעה שייתכן שהלמידה אינה האפשרות היחידה שההוראה צריכה לכוון אליה. המחבר חוקר רעיון זה באמצעות דיון בקשר שבין הוראה לבין למידה, הן מבחינה מושגית והן ברמה אקזיסטנציאליסטית. הוא דן במגבלות של שפת הלמידה כשפה חינוכית, מציין עבודה פוליטית שנעשית דרך השפה של הלמידה, ומעלה שאלות אפיסטמולוגיות ואקזיסטנציאליסטיות לגבי זהותו של הלומד, בייחוד ביחס לשאלה מה זה אומר להיות בעולם במונחים של למידה כהבנה וכהענקת משמעות (Biesta, Gert, 2015).

המאמר מתמקד בחשיבות של התוכן של תכנית הלימודים במספר היבטים, הכוללים תנאי מוקדם לשיפור בית הספר, סגירת פערי ההישגים והכשרת מורים. הנושאים שנידונו כוללים את התפיסה של המחנכים ושל קובעי המדיניות במונחים של החשיבות של תכנית הלימודים, מדיניות חינוך וגורמים המשפיעים על החינוך לגיל הרך (GOSSE, CAROLYN; HANSEL, LISA, 2014).