מערך שיעור ללמידה מרחוק, יוני 2011. הסקירה כוללת את ראשי הפרקים הבאים: לקחים מתוכניות תקשוב לשילוב מחשבים ניידים בבתי ספר בארצות הברית ( כגון תכנית מדינת מיין שהייתה הראשונה בעולם להטמעת מחשבים ניידים בכיתות לימוד) , יוזמות מובילות בישראל, שתי יוזמות יישוביות בישראל לשילוב מחשבים ניידים בלמידה (פרויקט מ.ש.י -מחשב נייד לכל תלמיד ביישוב גני תקווה ופרוייקט כתו"ם ) מעידות על שינוי חינוכי מהותי בדפוסי הלמידה וההוראה. דרכי הוראה של מורים בישראל נוכח האתגר של שילוב מחשבים ניידים בכיתה : הסביבה של שילוב מחשבים ניידים בכיתה מזמנת למורים מצבים חדשים בתחום של ניהול כיתה, הבניית הידע , תכנון הלמידה : מקום התלמיד בסביבה המתוקשבת. אחת השאלות הראשונות שעולות מיד עם ההחלטה על שילוב המחשבים הניידים בהוראה-למידה היא איך ומתי לשלב. האם ליצור מערכת שעות קבועה, לפיה נקבע השימוש במחשבים מראש, ומורה מתכונן לשיעור עם ניידים בהתאם למערכת השעות השבועית או האם לאפשר שילוב ללא "פיקוח" או תכנון מראש, שילוב על פי צרכים ובהתאם למטרות השיעור. מערך השיעור כולל גם שאלה מרכזית לדיון : האם מדובר בשינוי חינוכי ממעלה שניה ? כמו כן מוצגים במערך השיעור שתי דילמות עיקריות לגבי שילוב המחשבים הניידים בתהליכי ההוראה והלמידה בכיתה ( עמי סלנט ) .

מהלך מעניין שיזמה זהבה אפל, המתמחה בשילוב של ניידים 1:1 בחטיבות ביניים , עם תלמידים "נאמני מחשב". זהבה החליטה לנסות אסטרטגיה אחרת, לפיה במקום ללמד את המורים לעבוד בתוכנת הקריקטורות toondo היא תלמד את נאמני המחשב את עיקרי הפונקציות בתוכנה ותבקש מהם להעביר את השיעור בכיתה. זהבה הקדישה לכך 45 דקות, במהלכן רכזה את התלמידים, הסבירה להם כיצד לפתוח חשבון, ליצור רקעים ודמויות, לכתוב מלל בעברית ולצלם את מסך הקריקטורות הסופיות כדי לשמור את העבודה. אח"כ שלחה אותם הביתה לחקור את התוכנה לפרטי פרטים ולהכין מערכי שיעור לחבריהם לכיתה, בעזרתם ילמדו את הכלי לשאר התלמידים בכיתה. אסתי דורון המדווחת על כך בבלוג שלה מוסיפה כי במאמר משנת 2009 בשם "כיצד לשלב את התלמידים בתוכניות להטמעת הניידים" היא הביאה את רעיונותיה של מרטינז, שמתייחסים לשיתופם האמיתי של התלמידים.

אסתי דורון מדווחת בבלוג שלה כי שתי חטיבות ביניים נוספות באזור המרכז החליטו להפוך באופן הדרגתי לחטיבות שכל תלמידיהן ילמדו באמצעות ניידים 1:1. מדובר בשתי חטיבות, שפועלות במסגרת תוכנית כתו"ם בהובלה של מכון דוידסון במכון וייצמן. ההחלטה על כך שכל שכבת ז' תלמד עם נידיים ולא רק כיתה אחת "מובחרת" היא פרי יוזמה של מנהלות בתי הספר, שרוצות להפוך את תוכנית 1:1 לתוכנית מערכתית בית ספרית. כמובן, שהן נעזרות בהסכמת הרשות למהלך. העובדה שיש רק כיתה אחת בבית ספר שלומדת עם ניידים משפיעה במעגלי אדווה על בית הספר כולו ויותר ויותר מורים מצטרפים למעגל ההוראה בכיתות 1:1. נוצר בסיס רחב לשפה משותפת, ומסתבר שעם כל הקושי, המנהלים רואים את היתרונות הרבים שבתוכניות 1:1.

הדיווחים של המורה רותי בן-ישי חושפים כיתות אמיתיות המשלבות מחשבים ניידים, עם כישלונות לצד הישגים, ולא מעט תסכולים. ולכן ההצלחות עוד יותר מרשימות. "הרגלתי את התלמידים כי במקצועות שלי – המחברת מתנהלת במחשב בלבד. "פנו אלי כבר מספר תלמידים, חלקם טובים מאוד, ואמרו כי לתחושתם, הם קולטים טוב יוותר כאשר הם כותבים ולא מקלידים. הם ביקשו לחזור ולעבוד במחברת. כמובן שהרשיתי. . ". "אני מגלה כי לא כולם עדיין יודעים לארגן את החומר שלהם במחשב, ליצור קבצים, "לשלוף" במהירות חומר ששמרו – אם שמרו, וגם זו מיומנות חשובה ביותר להקנות להם." "דווקא בכיתות ו', אותם אני מלמדת השנה היסטוריה, אני מקפידה מאוד להרגיל אותם לעבוד מדי שיעור בו זמנית, עם הספר והמחברת הוירטואליים, ולשמחתי הם מתרגלים ועובדים כך היטב" .

לא ירחק היום בו יגיע כל תלמיד עם מחשב-לוח ("iPad") לכיתה, והלמידה שלו תתרחש ב"כיתה הדיגיטאלית" בממשק מחשב-הלוח. אמצעי זה יזמן לתלמיד ולמורה לא רק מימוש פרדיגמת הוראה-למידה השונה מהכיתה המסורתית על כל גווניה, אלא חוויית למידה שמעוגנת במציאות תרבותית דיגיטאלית אותנטית, תוך יישום אמצעים, כלים, שפה ונורמות שהם חלק מחיי התלמידים. הכיתה הדיגיטאלית מצויה במחשב-הלוח האישי,נמצאת עם התלמיד בכל מקום וזמן ומנוהלת על ידי מורה המנהיג ומנווט את הלמידה. במאמר זה מראים עידית אבני וד"ר אברום רותם את מאפייני הלמידה במחשב-לוח ומראים בהמשך שאת הזדמנויות ואיכויות ההוראה- למידה בליווי מחשב-לוח בידי כל לומד ומלמד, לא ניתן יהיה לממש משמעותית בכתה דיגיטאלית, ללא ביסוס אמון ואתיקה כתנאי להתנהלות למידה שכזו ( עידית אבני, דר' אברום רותם).

המורה והמחנכת רותי בן-ישי המלמדת בכיתה עם מחשבים ניידים לכל תלמיד מעלה כמה תובנות מנקודת מבט חיצונית למערכת החינוך. המאמרון מבוסס על התובנות של גיא, נווט קרב בחיל האוויר שבא לבקר את הכיתה שבה רותי בן-ישי מלמדת עם מחשבים ניידים. מאחר וגיא אינו "מורה" מן המערכת, דווקא רשמיו ומחשבותיו הן מקור חשוב ללמידה אודות ייחודו של התהליך. כמה תובנות חשובות: זמן שיעור של 45 דקות – הוא בעייתי. למעשה הזמן המוקדש ללמידה הוא מאוד קצר, ומקשה על קיום "תהליך לימודי" מעמיק. עדיף לאפשר לתלמידים חיפוש עצמאי של מקורות מידע על פני הפניה לאתר מסוים , כי אז הסקרנות והמוטיבציה של התלמידים גדלה. חשוב ללמד את הילדים לכתוב אי-מייל, במסגרת פרויקט חקר להיכרות עם פעילותם של גופים וארגונים שונים. התלמידים שיודעים לשלוח SMS קצר אינם יודעים לנסח תכתובות בדואר אלקטרוני.

רותי בן-ישי , אחת המורות הבודדות בארץ שמלמדת באופן פעיל ודינאמי בכיתה בחט"ב עם מחשבים ניידים כותבת באופן רפלקטיבי על דרכי הפעלת התלמידים בכיתה שבה כולם לומדים עם מחשבים ניידים. אחת התובנות החשובות העולות מהמאמרון של רותי בן-ישי קשור לחסך בלמידה עצמאית בכיתה: "גיליתי" כי מתוך כ – 70 דקות של השיעור, הילדים עבדו באופן עצמאי 20 דקות בלבד, וברור – שזו חלוקה שאינה מנצלת באופן מיטבי את העובדה שהתלמידים עובדים עם "ניידים". "לשאלתי – "מי עמד במרכז השיעור", או: "האם השיעור היה מתקיים לו לא נכחתי בו בעצמי" – התשובה הייתה כי עדיין השיעור היה מבוסס על נוכחות המורה, אשר קבעה את מהלכו, את הנושאים בהם יעסקו התלמידים ואת ארגון הזמן."

ג'יי הורוויץ מעלה דילמה מעניינת בבלוג שלו: " בית ספר הוא מסגרת ללמידה, ועל פי רוב אנחנו מעריכים את הלמידה שמתרחשת בה ברובד האישי. מידת ההצלחה של בית הספר כולו נמדדת על ידי מידת ההצלחה של כל תלמיד לחוד. אפשר, כמובן, גם להעריך תפקוד של קבוצה, או מידת שיתוף הפעולה של מספר תלמידים, ולפעמים אפילו עושים זאת. אבל לרוב ההערכה היא על בסיס אישי – הציון של התלמיד על מבחן, או בתעודה האישית. לאור זה מוזר שבית הספר דבק במודל של הכיתה ההומוגנית. המודל הזה, המתאים לתקופה התעשייתית, הצליח להשתרש עמוק לתוך התרבות שלנו, עד שהוא נראה לנו טבעי. היום אנחנו מתקרבים יותר ויותר למצב שבו המכשיר יכול לחזור להיות "אישי", אבל לא ברור אם בית הספר יודע להתמודד אם המצב הזה. קיימת כאן סתירה בין מודל ההוראה הרווח של בית הספר, לבין האופי של הכלי שבית הספר מעוניין להשתמש בו".

אסתי דורון מתייחסת לשאלת שימוש במחשבים ניידים בזמן השיעור וטוענת כי אין למנוע מהתלמידים גישה מלאה לכל יישומי המחשב הנייד בשיעור . היא מביעה את התנגדותה לרעיון החדש של המורים בביה"ס שלתלמידים יהיו מחשבים ניידים, ביחס של מחשב נייד לכל תלמיד, אך שהניידים לא יהיו שייכים להם, הם לא יבואו עם התלמידים לכיתה ולא יחזרו לבית התלמידים, אלא יהיו סגורים בארונות, או על עגלות, ויכנסו ויצאו מן הכיתה בהתאם לצורך. המסקנה המתבקשת מאליה , סבורה אסתי דורון היא, שאין לחפש פתרונות קלים נוסח מחשבים ניידים על עגלות או סגורים בארונות שנכנסים ויוצאים בהתאם לצורך של המורה. המחשבים הניידים צריכים להיות זמינים ללמידה כל הזמן, והתלמידים צריכים להשתמש בהם לצרכי כתיבה, יצירה ועיבוד מידע משמעותי.

סיקור מעניין של אריאלה לונברג בבלוג האיכותי שלה. טרי פרידמן מתייחס לוידאו המוטמע כאן (ששמו "ביה"ס העתיד של פינלנד") ושואל כמה שאלות לגבי שילוב של מחשבים ניידים בכיתה. פרידמן מטיל ספק ב"עתידנותו" של החינוך המוצג בסרטון החביב שלמעלה וכותב: "כיתת העתיד מתחילה עכשיו , בשאילת השאלות, בדיון, בהבנה של מה שמצליח ומה שלא ובחזון הנוגע לשאלה כיצד יכולים הדברים להיות אחרים- תוך מחויבות למסע הזה ואסטרטגיה שמאפשרת לביה"ס לבצע אותו". למרות זאת, נראה כי הסרטון מבטא דוגמא לניצול הטכנולוגיה הניידת ככזו והמאפשר דיון אודות תהליכי הלמידה ושיטות ההוראה שבשימוש בטכנולוגיה.

ג'יי הורוויץ מדווח בבלוג שלו על אבחנה מחקרית חשובה של פרופסור לארי קובן לגבי תהליכי התקשוב בבתי הספר בארה"ב הרלבנטיים גם לבתי הספר בישראל. קארול דונאלי (שם בדוי) היא מורה ותיקה בבית ספר תיכון בקליפורניה. ברבים מהשיעורים שלה תלמידיה מצויידים במחשבים ניידים אישיים. לארי קובן עורך מחקר ארוך שנים בבית הספר של דונאלי, ולאחרונה הוא צפה בשיעורי ביולוגיה רבים שהיא לימדה. לאחרונה, קובן דיווח בבלוג שלו על מה שהוא ראה. "התקשוב אכן נכנס למערכת החינוך, ומידי פעם הוא גם משפיע לחיוב על דרכי ההוראה והלמידה. אבל הניסיון מלמד שלא כדאי לצפות למהפכה פדגוגית. זה איננו חזון שמעורר התלהבות. יתכן שהוא אפילו מאכזב. אבל נדמה לי שרצוי וכדאי להכיר במציאות".

סקירת מידע מקיפה של צוות מרכז המידע במכון מופ"ת על שילובם של מחשבים ניידים במערכת החינוך. אנו נוכחים לראות ריבוי בתכניות יזומות המשלבות מחשבים ניידים בבתי הספר. חלק מהן מגובה ביוזמות פרטיות של חברות מסחריות כחלק מן האג'נדה החברתית שלהן וחלק אחר מגובה ביוזמות לאומיות מצד ממשלות, ערים, רשויות ומחוזות חינוך; כולם יחד משתפים פעולה ונרתמים להתאמה ולהסתגלות התקשובית הנדרשת בימינו. במציאות המתפתחת לנגד עינינו, מתגלעים כמה אספקטים מהותיים, המבטאים שינוי אשר דורש התייחסות של 360 מעלות בהיערכות הפדגוגית; למשל, בתי הספר היום הופכים למרכזי יצירה, למידה חדשנות והנאה, שבהם התלמידים מעצבים את עצמם בעזרת מוריהם. קידומן מחייב הטמעה מתקדמת בהכשרת המורים לשימוש יעיל ומפותח בהן ורעיונאיות חדשנית על-מנת לעורר חשיבה והתלהבות של תלמידים בכלים המוצעים דרכן. מורים רבים מדווחים על התלהבות היצירה מצדם ומצד תלמידיהם אך בד בבד מגיעות גם תחושות של עומס יתר בעבודה ודילמות באופן ההבנייה והשילוב, שכן נדרש מהם להיות יצירתיים ולהטמיע את הכלים הטכנולוגיים החדשים במערכי השיעור. בנוסף, מתוארות תכניות לשילוב מחשבים ניידים בישראל ובעולם כשמרביתן כבר צוברות ממצאים מהערכות וניסויים ומגורמים רלבנטיים המעורבים בהן. בין היתר, הובאו "ברוח הנושא" קטעי וידאו עם ראיונות וסקירות קצרות בנושא, לצד ממצאי מחקרים, המלצות, רשמים, היבטים, דילמות, לקחים וביקורות (דזירה פז ועמי סלנט ).

אורוגוואי היא המדינה הראשונה בעולם שהעניקה מחשבים ניידים לכל תלמיד בשלבי החינוך היסודי. יש כאלו שחשבו שמיזם זה עלה להם הון אולם כל המיזם עשה שימוש בפחות מ-5% מהתקציב הכולל לחינוך באורוגוואי. אורוגוואי חברה בארגון One Laptop Per Child organization והממשלה עשתה זאת בסיועו. הארגון הוקם על ידי פרופ' ניקולס נגרופונטה, ששאף בתחילה לספק מחשבים ניידים בעלות הפחותה מ- 100$. לבסוף, עלות התכנית יצאה קצת יותר מכפול מכפי שתוכנן, בהתחשב בכל צרכי ההכשרה, תקשורת האינטרנט והתחזוקה השוטפת – 260$ למחשב שגם זו עלות יחסית נמוכה. במהלך השנתיים האחרונות היו מעורבים בתכנית זו כ-362,000 תלמידים ו-18,000 מורים.

תכנית התקשוב הלאומית במדינת מיין בארה"ב מבוססת על מחשבים ניידים בחטיבות ביניים והיא התכנית הפועלת כבר למעלה מ10 שנים בבתי ספר במדינת מיין . כל 225 חטיבות הביניים במדינת מיין ציידו את בתי הספר במחשבים נישאים לפני 10 שנה וכל שנה שנתיים הם מעדכנים את הציוד הממוחשב. המאמר הנוכחי גוזר 6 לקחים עיקריים מיישום המחשבים הנישאים בבתי ספר במיין . אין ספק שמתכנני והוגי התכנית צברו ניסיון רב בהטמעת מחשבים ניידים בלמידה ובהוראה ולכן יש משקל רב ומשמעותי ללקחים שהם מעלים במאמר. הלקח הראשון אותו מציג Michael Muir אשר ליווה את התכנית המתוקשבת במשך כמה שנים הוא הכרה בכך שהמחשבים הניידים הם בראש ובראש בראשונה כלים טכנולוגיים ללמידה ולא בהכרח ישויות פדגוגיות שכפי שנטו בהתחלה להתייחס אליהם. לאורך השנים התברר כי ברגע שהמורים למדו להשתמש במחשבים הניידים ככלים טכנולוגיים לאיסוף ועיבוד מידע באמצעות כלי האקסל הם נטו להטמיע את המחשבים הניידים בשיעורים.

ג'יי הורוייץ מציג בבלוג שלו כמה פרספקטיבות נוספות ( בהמשך למה שכתבה אסתי דורון) על כישלונם של פרויקטי תקשוב 1:1 בבתי הספר. הוא מונה שתי סיבות נוספות לכשלים של תוכניות התקשוב : א. תחלופה גבוהה של מנהלים ואנשי פיקוח, כאשר כל בעל תפקיד חדש מביא איתו סדר יום קצת שונה, וגם אורך הרוח הקצר של מערכות חינוך שגורם לכך שלא מאפשרים לתהליכים להבשיל. ב. מורים רבים אינם יודעים לבנות פעילויות לימודיות שמעוררות את סקרנותם של התלמידים. מעטים מדי מסוגלים לתכנן שיעורים שבאמצעותם תלמידים קולטים וזוכרים את המידע שמנסים להקנות להם. אין סיבה לחשוב שתוספת של תקשוב ישפר את המצב. למרבה הצער, הרבה יותר הגיוני להניח שאם היום יש קבוצה נבחרת של מורים מצוינים אבל עדיין השפעת הרוב הגדול של מורים בינוניים היא גדולה יותר.

אסתי דורון כתבה מאמרון מעניין המציג פרספקטיבה בינלאומית נוספת לשילוב מחשבים ניידים בכיתה . Nick Sauers במאמרו "למידה מכשלונות" מתייחס למאמר שקרא ב- eduTech שבוחן את הסיבות לכשלון. הוא טוען שבמערכת החינוך איננו מורגלים בבחינה של הכישלונות, אך לדעתו חשוב ביותר ללמוד מתוך הכשלונות, ולא רק מתוך ההצלחות. ניק מונה מספר סיבות אפשריות לכשלון או לקשיים רציניים בתוכניות של 1:1 ומזמין את קוראיו להוסיף סיבות משלהם. לדעתה של אסתי דורון " שילוב של מחשבים 1:1 הוא שינוי מסדר שני ושלישי הטומן בחובו שינויים ארגוניים מערכתיים שיש לתת עליהם את הדעת טרום כניסה לתוכנית, ותוך כדי התוכנית. מאחר ותוכנית כזו היא אכן מורכבת ביותר, יש צורך בתמיכה טכנית, פדגוגית ותשתיתית לאורך זמן.