בכוחו של פיתוח מקצועי של מרצים להוראה להשפיע לחיוב על סגנון ההוראה ויעילותה, תחושת המסוגלות העצמית שלהם, סיפוקם מהעבודה ואף על רווחתם האישית ודבקותם במסלול הקריירה. לשם כך, על הפיתוח המקצועי להיות: ממוקד-נושא, לכלול הן למידה פרקטית והן מעשית, לייצר שיתופי פעולה פוריים,
להישען על מודלים תיאורטיים קלאסיים, לחתור לפיתוח טכניקות הוראה חדשות, להיות מונחה על ידי ברי-סמכא או מומחים בתחום, לכלול שמיעה ומתן של ביקורת עמיתים, להעניק ללומדים זמן לספוג את המידע, להתנסות בו, להרהר בו ולחתור לתובנות.

המחקר בחן את הידע, היחס וההתמודדות של 50 תלמידים (בגילאי 18-15) ו-39 מורים הודים בהקשר לאפילפסיה. המשתתפים חולקו לשתי קבוצות. הראשונה, עברה הדרכה בת יומיים על אפילפסיה, והקבוצה השנייה לא. הממצא הבולט ביותר היה: רק תלמידים ומורים שהוקנה להם ידע על אפילפסיה ידעו להתמודד עם תרחיש של התקף אפילפטי.

מאמר זה משווה בין התמחות מתוקשבת לבין התמחות פנים אל פנים, ומטרתו היא לבחון את עמדותיהם של מתמחים בהוראה באשר לתרומה שהם מפיקים מהסדנה. במחקר חולקו שאלונים ל-251 מתמחים ונמצא כי קיים קשר בין סוג הסדנה לסוג התרומה למתמחים (רגשית, פדגוגית, פרקטית). כך למשל, המתמחים שהשתתפו בסדנה המתוקשבת ראו בהקניית הידע הצבור את המטרה העיקרית של הסדנה ואת תפקידו העיקרי של המנחה; המתמחים שהשתתפו בסדנה המתנהלת פנים אל פנים ראו בתמיכה ובהעצמה האישית את מטרתה העיקרית של הסדנה ואת תפקידו העיקרי של המנחה (המנחה כמנטור).

מטרת המחקר היא להשוות בין עמדותיהם של מתמחים המשתתפים בסדנאות מעורבות( סדנאות כלליות ללא מיקוד דיסציפלנירי) לבין עמדות מתמחים המשתתפים בסדנאות ייעודיות ( סדנאות בעלות מיקוד דיסציפלינרי) כלפי סדנת הסטאז'. במסגרת המחקר הועברו שאלונים ל-256 מתמחים ובוצעו ראיונות חצי-מובנים בקרב שמונה מנחות. הממצאים מלמדים כי מתמחים בסדנאות הייעודיות מדווחים על תרומה רבה יותר של הסדנאות לתהליך ההתמחות. הללו יוצרות רצף בתהליך ההכשרה להוראה. ההתמקדות בהוראת הדיסציפלינה בשלב ההתמחות תורמת להגברת רמת הביטחון העצמי של המתמחה ומסייעת לו בהתמודדות עם התלמידים. הסדנאות המעורבות , לעומת זאת, מקדמות שיח תאורטי המתמודד עם שאלות חינוכיות כלליות ברמה המקרו-חברתית. סדנאות אלו הן בעלות חשיבות רבה להתפתחות הפרופסיונאלית של המתמחים. עם זאת, הממצאים מראים כי תרומתן של הסדנאות המעורבות לתהליכי הקליטה של המתמחים במערכת החינוך בשנה הראשונה בהוראה נמוכה יחסית לתרומת הסדנאות הייעודיות. הממצאים מראים כי יש חשיבות רבה למקד את הדיונים בסדנת הסטאז' בהיבטים פרקטיים בהוראת הדיסציפלינה, וזאת על מנת לתת מענה טוב יותר לצרכים הספציפיים והמידיים של המתמחה בשנתו הראשונה כמורה במערכת החינוך (רינת ארביב-אלישיב, דורון לדרר).

המאמר בוחן את הלימוד הסדנאי המתקיים במכללת אורנים משנות השבעים של המאה העשרים ועד ימינו ואת זיקתו להכשרת מחנכים ברוח הומניסטית, ומתמקד בשאלת מקומו של הגבול בין "תוכן" (לימוד של דיסציפלינארי וטקסטים כתובים) ל"תהליך" (עיסוק בצמיחה אישית ובמערכת היחסים בקבוצת הלומדים). המחקר מבוסס על עיבוד וניתוח של ראיונות עומק עם מנחי הסדנאות. המאמר מתאר את הסדנאות, את האווירה שליוותה את שלבי הקמתן, ואת שני המודלים שנוצרו: סדנאות המתמקדות בתהליך וסדנאות שנעות בין התוכן לתהליך. נמצאה התלבטות מתמדת של המנחים לגבי המודל הסדנאי הראוי, ושינויים במקומו של הגבול בין התוכן לתהליך. למרות שבתקופה הנוכחית המטוטלת נוטה לכיוון התוכן, דבר המשתלב בתהליכי האקדמיזציה במכללת אורנים ובצמצום המשאבים המיועדים לסדנאות, לטענת החוקרות, אין זה סוף פסוק. המסגרת הסדנאית מוסיפה להשתנות, והסוגיה ממשיכה להטריד מחנכים ומכשירי מורים והחוקרות ביניהם. החוקרות סבורות כי יש להכשיר מורים-מחנכים גם להיבטים החינוכיים שבהוראתם, ועבודה סדנאית היא כלי מתאים לכך, שהולם את "רוח אורנים" ( דינה לרון ונעמי דה- מלאך).