סוגיית החינוך המקצועי בישראל היא סוגיה טעונה במיוחד. מעבר לשאלות היסטוריות הקשורות לתדמיתו הנמוכה של החינוך המקצועי או החינוך הטכנולוגי עולה גם שאלת האחריות על הכשרת התלמידים. בישראל קיימות שתי מסגרות המיועדות לתלמידים שנשרו או עזבו מרצון את המסלול העיוני. חלק מהמוסדות נמצאים תחת אחריותו של משרד העבודה ואחרים, בהם לומדים רוב בני הנוער, שייכים למשרד החינוך.

בין המחקר להשפעתו על קובעי מדיניות והשדה פעורה תהום רבה. לדברי פרופ' אליזבת גרנט מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, תהום זו ניתנת לגישור באמצעות התייחסות ישירה לבעיות בוערות, כתיבה ברורה ונרטיבית, מאמצי שיווק ושמירה על תקשורת פתוחה וקשרי עבודה רצופים עם קובעי המדיניות. גרנט הציגה את דבריה במפגש שהתקיים בקיץ 2018 בארגון היזמה למחקר יישומי בחינוך, האקדמיה הלאומית למדעים ובשיתוף משרד המדען הראשי של משרד החינוך. למפגש זה הוזמנו חוקרים צעירים, דוקטורנטים ופוסט-דוקטורנטים כמו גם אנשי מחקר ותיקים בתחום החינוך, במטרה לייצר שיח על-אודות מדע יישומי בין חוקרים וקובעי מדיניות ולבחון כיצד בונים קשרים בין קהילות אלו.

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל פרסם בדצמבר 2017 דו"ח שמטרתו לסקור את ההתפתחויות שעברו על מערכת החינוך בישראל בשנים האחרונות. הסקירה נעשתה בכוונה לבחון עד כמה הוגשמו יעדיהם הדומים של שני שרי החינוך האחרונים: שי פירון ונפתלי בנט: 1. צמצום אי השוויון בתקציב החינוך בין מגזרים שונים 2. הקטנת מספר התלמידים בכיתות 3. הגדלת שיעור הלומדים מתמטיקה ברמת חמש יחידות 4. הגדלת שיעור הלומדים בחינוך הטכנולוגי.

מטרת מאמר זה היא לנתח שני תהליכים מקבילים במערכת החינוך הישראלית: ראשית, הרעיון של אוטונומיה בית-ספרית, חקירת מקורותיו, השלכותיו הפדגוגיות והאפקטיביות שלו; ושנית, פיתוחו של החינוך הפרוגרסיבי הבולט בעיקר בתחום הקוגניטיבי של מיומנויות המאה ה-21, תוך התמקדות בטיפוח "ידע עמוק" ומיומנויות חשיבה של ילדים. כתב היד חוקר את "הגלים" השונים של פדגוגיות פרוגרסיביות שהתרחשו במערכת הבית-ספרית הישראלית במהלך השנים, תוך תיאור וניתוח התהליכים המאפיינים אותם. בהתבסס על פרספקטיבה היסטורית, המאמר מתאר באופן כרונולוגי את ההתפתחויות העיקריות הקשורות לאוטונומיה בית-ספרית וליוזמות מדיניות של מיומנויות המאה ה-21, בהתבסס על סקירת ספרות וניתוח מסמכי מדיניות (Nir, Adam; Ben-David, Adi; Bogler, Ronit; Inbar, Dan; Zohar, Anat, 2016).

הניסיון האנושי שנצבר במהלך דורות רבים הראה שידע מביא להצלחה בחיים, ומכאן התפתחה התובנה שהשקעה בחינוך היא כדאית והיא תיתן פירות בעתיד בדרך שתבוא לידי ביטוי בצמיחה כלכלית. בחוק חינוך ממלכתי נוסחה מטרה למערכת החינוך: "להקנות לתלמידים את הידע והכישורים שיידרשו להם בחייהם כאנשים בוגרים בחברה חופשית".ולכן, לפני שמכינים תכניות לימודים, יש להבין היטב מהם הידע והכישורים הנדרשים מאדם בוגר בתקופתנו. המחבר מציע שינויים נדרשים בתוכני הלימוד, בדרך הלימוד ובהתנהלות משרד החינוך כדי לללמד מיומנויות חיים במערכת החינוך (יעלי יוסף, 2016 ).

המאבק לשוויון ולצמצום פערים במערכת החינוך הוא אחד הנושאים המדוברים ביותר בשיח החינוכי בישראל מאז שנות השישים. אלא שבשנים האחרונות עמדו בפני משרד החינוך סוגיות הקשורות באופן ישיר או עקיף לרעיון השוויון בחינוך, ובכולן נבחר אופן התמודדות המשקף מגמות המבטלות, מצמצמות או מאטות מהלכים לקידום השוויון שנקט המשרד בעבר (נחום בלס).

לנייר המדיניות הנוכחי יש שתי מטרות. ראשית, הוא מתאר את התקציב של משרד החינוך בתקופה שבין 2000 ל-2012, ועומד על התובנות שאפשר להפיק ממנו באשר למדיניות משרד החינוך והעומדים בראשו בתקופה זו. התקופה הנבדקת כוללת שנים של האטה ושנות צמיחה, ועל כן מאפשרת ראייה כוללת החורגת מעבר לתנודתיות מחזורית. המטרה השנייה, שאינה נופלת בחשיבותה מהראשונה, היא הבלטת חוסר השקיפות וחוסר האפשרות להתייחס לתקציב ככלי תכנוני אמיתי במתכונתו הנוכחית (נחום בלס ויוליה קוגן).

במבנה הנוכחי שלו, אומר פרופ' יצחק קשתי, "משרד החינוך אינו רלוונטי למבנה הרב-תרבותי של מדינת ישראל". לפי הצעתו, המשרד, שיגדיר את עצמו מחדש, יופקד על רגולציה ורישוי, ותכניות הלימודים של כל מגזר ייקבעו על ידי מרכזי חינוך עצמאיים (אריה דיין).

בוועדות משרד החינוך שהפיקו ניירות מדיניות על למידה משמעותית בולט חסרונם של אנשי אקדמיה, מומחים ללמידה. ניירות המדיניות לוקים בשתי בעיות עיקריות: שכחה של מה שנעשה בתחום הלמידה המשמעותית במערכת החינוך וטיפול חובבני בלמידה. מסקנה: יש להקים ועדות חדשות שישתתפו בהן מומחים ללמידה, כדי שיעניקו למדינות המשרד (הנכונה והאמיצה) בסיס תאורטי ראוי (דוד חן).

אנו עומדים בפני מצב שבעוד כמה שנים לא יהיה מי שיחקור מחקרי הערכה לגבי מדיניות חינוכית. לא יהיו חוקרים מתמחים בתחומי מדיניות חינוך. הולכים ונעלמים החוקרים המסוגלים לבצע מחקרי הערכה של מדיניות חינוכית. המצב כיום הוא שאין כמעט מי שייגש למחקרי הערכה גדולים. בעבר היו יחסית הרבה יותר מחקרים גדולים בתחומי ההערכה. ואילו כיום הולך ומצטמצם מספרם. הגורמים העיקריים למציאות זו: מחקרי מדיניות הם מחקרים מתמשכים לשנים. המחקר החינוכי נוטה כיום להיות יותר איכותני ופחות כמותי. ישנם פחות חוקרים לביצוע מחקר כמותי גדול (פרופ' רמי יוגב).