פרק זה מבקש להשיב על שאלות הנוגעות לטיבה של הבנה במסגרת תהליך הלמידה בכלל ועל הבנה איכותית או עמוקה בפרט, בין היתר, באמצעות התבוננות בכתביו המאוחרים של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. בית הספר הוא שדה אחד (גם אם חשוב) שבו נוכחת סוגיית ההבנה. אבל כדי לפענח הבנה יש להתייחס אליה בהקשרים רחבים יותר, שכן היא נוכחת בחיינו מרגע שאנו מתחילים ללמוד את העולם שאנו חיים בו. רק מתוך הקשרים אלו אפשר לגזור את ההתייחסות לסוגיית הלמידה וההבנה בבית הספר ובמוסדות חינוך אחרים (יהודה בן-דור).

המושג "הסבר" משמעו הכפפת מקרה פרטי לחוק כללי, שמטרתו להשיב על השאלה מדוע. מהלך זה נהוג במדעי הטבע הניסויים והתצפיתיים והוא מתייחס למקרה פרטי של חוק כללי תוך התעלמות מפרטיותו. בתוך כך, כל מקרה שנבחן דומה לכל המקרים האחרים ביחס להיבט הנבחן. המושג "הבנה", לעומת זאת, משמעו ראיית הפרט בפרטיותו. מכאן, שהבנה עוסקת בייחודו של המקרה, בנבדל ממקרים דומים לו, ובחינה זו הינה עיקר מושא ההבנה (שמואל שקולניקוב).

כאשר מתבוננים במהפכות חינוכיות (או לפחות בנקודות מפנה במחשבת החינוך), אפשר לזהות בהן העמדה בשאלה של ההנחות המטפיזיות של החינוך הנוהג. הבנה, ידיעה, חשיבה, למידה, תודעה ומושגים נוספים המהווים מושאים לעיסוק מטפיזי נשקלים מחדש, ומשמעותם המקובלת מתגלה כבלתי מספקת. המשמעויות החדשות, ה"מהפכניות", שניתנות להם מולידות תמורות במעשה החינוכי (נטע סובינסקי).

כותב המאמר מקבל את התפיסה לפיה יש לשנות את פני החינוך, מחינוך אינסטרומנטלי לחינוך המיוסד על משמעות. הנחת היסוד היא שפעילות אנושית פורייה נוצרת רק כשאדם מייחס משמעות למעשיו. בהתאם לכך יש לתור אחר תהליך חינוכי המיוסד על משמעות, תהליך שניתן למוצאו בחינוך לאמנות. עם זאת, המאמר משרטט את גבולותיה של תפישה זו, ואת הסכנות העולות מחצייתם.

הפילוסוף והסופר הצרפתי אלבר קאמי, שקיבל פרס נובל לספרות בשנת 1957, הודה למורה שלו בבית הספר היסודי וכתב לו, שעם קבלת הפרס הוא היה הראשון שעלה במחשבתו אחרי אמו: "בלעדיך, בלי היד החמה הזאת, שהושטת לילד הקטן שהייתי, בלי תלמודך והדוגמה שנתת – לא היה קורה דבר מכל אלה […] מאמציך, עבודתך, הנדיבות שהשקעת בה, עודָם חיים בלבו של אחד מתלמידיך הקטנים" (קאמי, 1995). נזכרתי בסיפור הזה תוך כדי קריאה בספרה של אתי חגי, חינוך מבקש משמעות. המפגש עם הספר העלה לזיכרוני את מר ז'רמן, כמו גם את יאנוש קורצ'אק, מרווה קולינס ומורים נוספים, אשר נכנסו לפנתיאון של דמויות מופת בעולם החינוך. נזכרתי בדמויות אלה מכיוון שהן עדות ממשית לתפיסה התאורטית המרכזית המוצגת בספר בנוגע לייעודו של החינוך (יצחק גילת).

מחנכים ומחנכות בבתי ספר מעידים על אופיו המיוחד של תפקידם ומרבים לתאר אותו במונחים אקזיסטנציאליסטיים של "משמעות", "שליחות", "אהבה", "זהות", ו"קשר". בכוונת מחבר המאמר לטעון כי המציאות החינוכית היום-יומית של מחנכים בכיתותיהם היא בעלת מאפיינים אתים מיוחדים שראוי להקדיש להם מחשבה ותשומת לב. המחבר מתייחס אל שני מאפיינים מעין אלו ואל יסוד הזיקה שבל אחד מהם (בועז צבר).

בספרו "מודרניות נזילה" (2000) מגדיר הסוציולוג זיגמונט באומן את תקופתנו באמצעות המושג מודרניות נזילה. את המשמעויות הקבועות, את הקטגוריות ואת מסגרות ההתייחסות היציבות, המוצקות, מחליפה משמעות הנמצאת כל העת בתנועה, משמעות בעלת קצוות פתוחים, נזילה כאמור. על יסוד הנחה זו נשאלת השאלה: כיצד אמורה להיראות פדגוגיה תואמת תקופה נזילה? זו סוגיית המפתח של המאמר.

המאמר שואל מה תכלית החיים בכללם? מהי משמעותם? הוא מביא מהגותם של עמנואל קאנט ולודוויג ויטגנשטיין בשאלות אלה. מכאן הוא עובר לדון בשאלת המשמעות בחיים, תוך כדי הסתמכות על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מתוך זיקה למוטיבים של סבל, בדידות, אבסורד ומוות (תמי יגורי).