מזה שלושה עשורים – ובעיקר מאמצע שנות השמונים, תופסים עצמם המורים כקורבן של החברה הישראלית. קורבנוּת המורים הפכה להיות אחת מתוך מערך קורבנות רבים של הישראליות – קורבנות הציונות לדורותיה, קורבנות הנכבה, קורבנות הפריפריה, קורבנות הגבריות השוביניסטית, קורבנות האדם הלבן והמערב ועד קורבנות מגדריים (גן, 2011). אף כי המציאות בעלת מרכיבים פוסט מודרניים, או כדברי באומן, בעלת מרכיבים של מודרניות נזילה (באומן, 2007) אין היא קבועה ויש בה ממדים דינמיים אשר יכולים להניע את שיח המורים אל מחוץ למצור של הקורבנות לעבר בנייה והתחדשות חינוכית. למורים החדשים ולראשי מערכת החינוך יש היום הזדמנות לשנות במעט את שיח "קורבנותם – אומנותם" לשיח של תיקון ושל בניה וליצור דווקא מנהיגות פדגוגית בעידן פוסט מודרני או פוסט-פוסטמודרני. לצד השקעות ענק הצפויות במערכת החינוך בשנים הקרובות אפשר גם לשנות את המציאות בשטח ( אריה קיזל).

המאמר מתאר ספר חדש שמשתמש במונח מנהיגות במינוף גבוה" ("high leverage leadership") כדי לתאר מנהיגות המקושרת לתוצאות גבוהות יותר מאלה שניתן למצוא בדרך כלל בהקשרים דומים (Mongon, Denis; Chapman, Christopher).

המאמר מציג דיון ב"סטנדרטים למודל מנהיג-מורה" ("Teacher Leader Model Standards") שהותרו לפרסום על-ידי הארגון החינוכי Teacher Leadership Exploratory Consortium. הפרטים מדגישים את המטרות ואת ההישגים של הדו"ח שפורסם על-ידי הקבוצה., תוך התמקדות במערכות הידע, במיומנויות ובאלמנטים שיוצרים את "מנהיגות המורה".

מחקר זה התכוון לבחון את ההשפעה היחסית של פרקטיקות המנהיגות שמעצבות מחדש, של התנאים הארגוניים בבית הספר, של גורמי ההנעה של המורה ושל למידת המורה על פרקטיקות ההוראה. הנתונים נאספו מסקר שנערך בקרב 502 מורים מ-32 בתי ספר יסודיים בהולנד. ממצאים: התוצאות מציעות שהמעורבות של המורים בפעילויות של למידה מקצועית, בייחוד התנסות מסוימת ורפלקציה, היא מנבא חזק עבור פרקטיקות ההוראה. נראה כי תחושת המסוגלות העצמית של המורים היא הגורם ההנעתי החשוב ביותר המסביר את למידת המורה ואת פרקטיקות ההוראה. הגורמים ההנעתיים גם מתווכים בין ההשפעות של התנאים הארגוניים בבית הספר ושל פרקטיקות המנהיגות על למידת המורה ועל פרקטיקות ההוראה ( Thoonen, Erik E. J., Sleegers, Peter J. C., Oort, Frans J., Peetsma, Thea T. D., Geijsel, Femke P).

מטרת המאמר: מאמר זה מתכוון להציג מודל המבוסס על מחקר לגבי מנהיגות ללמידה. המאמר טוען שתחום זה התקדם בצורה ניכרת ב-40 השנים שחלפו בזיהוי דרכים שבהן המנהיגות תורמת לשיפור הלמידה ולשיפור בית הספר. מוצגים ארבעה תחומים של הובלה ללמידה. המאמר מפעיל מתודולוגיה של סקירת ספרות אבל מתמקד במיוחד בהוכחה מתוך מספר מחקרים אמפיריים עכשוויים. בעוד המחבר טוען כי הייתה התקדמות, מצוינות מגבלות, בייחוד לגבי קישור בין פרקטיקת המנהיגות להקשרים שונים ( Hallinger, Philip).

מחקר חדש שפורסם על ידי חוקרים מאוניברסיטת חיפה ומאוניברסיטת אריזונה, מעלה כי קיים קשר בין סגנון מנהיגות היררכי של מנהלי בי"ס לבין העמקת תהליכי למידה ארגונית, ולשביעות רצון גבוה יותר של ההורים. המחקר נערך בבתי ספר במגזר הערבי . המחקר שנערך שנערך ע"י ד"ר יאיר ברזון ורימא דאאס מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה בשיתוף הפרופסור דויד ולדמן מבית הספר לניהול באוניברסיטת אריזונה, העלה ממצאים מעניינים על הקשר בין רמת המנהיגות וסוג המנהיגות לשיפור תהליכי הלמידה הארגונית ושביעות הרצון של לקוחות הארגון. המחקר התייחס לרמת המנהיגות בבתי ספר, והעלה כי ככל שרמת המנהיגות ההירארכית של מנהלים גבוהה יותר, כך מתקיים תהליך למידה ארגונית שהוא עמוק יותר ובשל כך מתקיימת שביעות רצון גבוהה יותר מצד ההורים- לקוחות הארגון.

פיתוח מנהיגים מורים ('Developing Teacher Leaders') מאת פרנק קרודר, סטפן קאאגאן, מרגרט פרגוסון וליאונה האן (Frank Crowther, Stephen Kaagan , Margaret Fergusson and Leone Hann), עם הקדמה מאת אנדי הארגרייבס (Andy-Hargreaves). הספר מספק הוכחה לחשיבותה של הגדרה מחדש של המנהיגות כדי שתפעל במקביל עם המורים בכיתות. הספר קורא להכיר במורים כגורם העיקרי לשינוי קבוע ומבקש רנסנס למקצוע ההוראה. מאחר ותהליכי הוראה כיום מתמקדים יותר בלמידת התלמיד, יש הכרח בפיתוח היכולת של המורים כמנהיגים. לצורך כך יש להציב במרכז את היצירתיות של המורה. המנהלים שיכולים לחלוק במנהיגות עם המורים שלהם ואז עם בתי ספר אחרים ייתפסו כמנהיגים העתיד האמיתיים.מחבר הספר Crowther מכנה זאת "מנהיגות מקבילה" (Bruce Hammonds).

על רקע המחסור במנהלי בתי"ס ברמה גבוהה, מנסים חוקרים בארצות הברית להגדיר מיהו מנהל שהוא גם מנהיג חינוכי והיכן כשלו תוכניות ההכשרה הקיימות למנהלים. מהם המאפיינים החיוניים למנהל בי"ס שהוא מנהיג חינוכי טוב? כיצד לתכנן תוכנית הכשרה שתנפיק מנהלים שהם מנהיגים חינוכיים? על שאלות אלו ואחרות מנסה לענות מחקר רב היקף בשם "מחקר על מנהיגות בית ספרית; פיתוח מנהלים מצליחים", שעורך בארה"ב מכון סטנפורד למנהיגות חינוכית במימון קרן וולאס. המחקר, שהחל בסוף 2003, הסתיים ב-2006. על פי הדו"ח מנהלי בתיה"ס נתפסים כאחראים במידה הרבה ביותר, לאחר המורים, להישגי התלמידים. לדברי החוקרים, המנהלים כיום נדרשים להיות בעלי חזון חינוכי, לדעת להטיל משמעת, להיות מומחים ליחסי ציבור, להכיר את חוק, להיות מומחים להערכה ולהדרכה, לדעת להכין תקציב ולנהל משאבים ועוד.

דוח המחקר מציג בחינה של משקלו של רכיב האוריינות הרגשית (אינטליגנציה בין אישית ותוך אישית (Gardner, 1983) כרכיב בכישורי הניהול הבית ספרי, כפי שהוא נתפס על ידי מנהלי בתי ספר. מטרת המחקר הינה להשלים את המודל של קמפבל המבוסס על שלושה עמודי תווך: מנהיגות, מנהל ופדגוגיה (Campbell, 1999), והמשמש כיום מודל מרכזי בהכשרת מנהלים, באופן שיציע מודל מעודכן למאפייני הניהול הבית ספרי. מן המחקר בו נבדקו מאפייני "המנהל האידיאלי" (Schneider & Burton, 2005) עלתה באופן מפתיע, במנותק ממתכונת המנהיגות, התייחסות לכישור משמעותי נדרש נוסף, הוא האוריינות הרגשית – תבונה ותובנה ביחסי אנוש. שאלות המחקר ניסו לאשרר את קיומו של נדבך זה כנדבך משמעותי בניהול הבית ספרי, תוך כדי זיהוי ומיפוי המאפיינים המרכיבים אותו והצגת האופן בו מביא אותו מנהל בית הספר לידי ביטוי בעבודתו השוטפת. אשרור קיומו של הרכיב הרביעי משלים את המודל של קמפבל, באופן המציע מודל מעודכן למאפייני הניהול הבית ספרי. מודל זה יוכל לשמש בסיס לעדכון תכניות ההכשרה והפיתוח של מנהלי בתי ספר על מנת להכשירם כיאות לתפקידם ( שניידר, אלכסנדר ועינת יצחק מונסונגו).

במאמץ להראות את הדרך שבה מסגרת מושגית עשויה להנחות פיתוח אסטרטגי בחינוך כדי לסייע לנווט בסביבות הפוליטיות המורכבות שמנהיגים חינוכיים פועלים בהן יום יום מציג הכותב רציונל טנטטיבי, כדבריו, לדיון אתי או לבחינת תוכניות דרך עדשות אתיות. מדובר בבחינה של מטרות ויעדים אסטרטגיים, מקורות מידע, יזומות הורים, הזדמנויות להתפתחות מקצועית, שיקולי תקציב ומרכיבים אחרים המופיעים בתוכניות אסטרטגיות. המאמר בוחן מנהיגות אסטרטגית , על שלביה וביטוייה השונים, מבעך לפרדיגמה של צדק חברתי ואתיקה של אכפתיות החסרים ברוב מה שנכתב ונחקר בתחום. נדרשים קולות, זוויות ראייה ובעיקר מאמצי מחקר נוספים כדי לקדם ידע על הקשרים בין כוח, פוליטיקה ואתיקה בהקשר של מנהיגות כזו שהיא במהותה מנהיגות מכניסת שינוי. קל לשנות בתי ספר באורח שטחי אך אז השינויים הם זמניים. יש צורך בהתייחסות לאמונות ולערכי ליבה כמו גם לבסיס אתי כדי שהשינוי יופנמו ויוטמעו . במאה ה-21 על מנהיגים חינוכיים לטפח תחושה של מטרה מוסרית עמוקה, ידע של תהליכי שינוי, יכולת לפתח קשרים בין אנשים שונים, כישורים בבניית ידע ובשותפות בידע ויכולת להיות מעורבים יחד ם אחרים בעשיה לכידה בסביבות של חידושים רבים ( Glanz, J ) .

במאמר זה דנה ד"ר מרים קדרוני באפשרות לפתח מנהיגות חינוכית בית ספרית אשר תהווה סמן להתמקצעות הארגון ולייעולו. זאת בעיקר, על ידי הסבת מוקד הדיון בשיפור תפקודו הפדגוגי של בית הספר כנקודת מוצא לשינוי ארגוני מערכתי ובית-ספרי. התקשורת בין ההנהלה לבין המורים והתלמידים, ארגונית במהותה ותומכת בסדרים, נהלים וטקסים בכדי לייצר דימוי קולקטיבי של בית-ספר מצליח. אך למעשה ההנהלה מותירה את הפדגוגיה להחלטות המורה הבודד בכיתה. אין די בטיפול הארגוני בשיפור העבודה הבית-ספרית. מנקודת מבט פדגוגית, נדרש תיאום מקצועי מורכב יותר, בין התפיסות הארגוניות המערכתיות לקוד הניהול הבית ספרי.לשון אחר: יתכן, ויש לאפשר להנהלות בתי-הספר, מרחב פעולה המגובה במשאבים, בכדי לייצר אמצעי ביצוע למטרות הנדרשות. המאמר מפרט מה אם כן מצופה מהנהגה פדגוגית בית ספרית?

מהות החינוך והנסיבות שבהן החינוך פועל בימינו דורשות ניהול ומנהיגות בעלי תכונות מיוחדות. התכונה החשובה ביותר היא "אוקסימורוניות" – יכולת ליישם את המשמעויות המתקבלות משילוב של שני מושגים סותרים. המציאות החינוכית העכשווית ובעיקר המציאות החינוכית הבאה עלינו לטובה מביאה עמה את הצורך להתמודד עם דילמות ובחירה בין ערכים ראויים. אך ההבחנה בין "הנכון" ו"הלא נכון" הולכת ומתמסמסת. בנסיבות כאלה עלינו ללמוד לחיות עם אוקיסמורונים, ללמוד לחשוב "באוקסימורונית" – ללמוד לחשוב בצורה דיאלקטית , להבין את הסתירות ולחיות אתן. עלינו לחתור למנהיגות שאת תכונותיה מפרט פרופסור דן ענבר במאמר.

הטיעון העיקרי של המאמר הוא כי מנהיגות פדגוגית היא לב לבה של המנהיגות הבית-ספרית ולכן הוא מציע מאפיינים מרכזיים ותחומי פעולה אפשריים ומשמעותיים למנהיגות פדגוגית בביה"ס. אחד הדברים שאנו יודעים היום הוא שמנהיגות אפקטיבית היא לא בהכרח זו הניגשת ישירות להתמודדות עם הדברים אלא קשורה לדרך שבא המנהל מתייחס לדברים, מניע את המורים שלו, בגישתו הכללית לאנשים ולעבודה חינוכית ולאופן שבו המנהל פועל ונוכח. האפקטיביות של מנהיגות פדגוגית תלויה אפוא בפעולותיה העקיפות( אריאל לוי) .

מנהיג חינוכי בימינו חייב למצוא ולהמציא את הסנטימנט הפדגוגי שלו, את גרעין הזהות החינוכית שלו – ובתנאים מורכבים, בלי סנטימנט פדגוגי מודע ומנומק (ואירוני במידה), הוא לא יוכל להנהיג את החינוך בכיוון "הנכון". המאפיין המכונן של מנהיג חינוכי הוא זהות חינוכית מודעת ומנומקת. זהות כזאת מאפשרת לו להגדיר מטרת חינוך ולהתאים לה אמצעים – לבצע שיקול דעת פדגוגי-אסטרטגי. את זהותו החינוכית עליו לבחור- שהרי היא אינה כפויה עליו על ידי המצב – בתנאים מורכבים. בסופו של דבר, הבחירה נובעת מסנטימנט פדגוגי – מנטייה מוסרית לאידיאה חינוכית מסוימת. לבחירה זו אין בסיס מוחלט אך יש לה כוח – היא מאפשרת למנהיג החינוכי לטפס על עץ, להצביע על הכיוון "הנכון" ולהוביל אליו ( הרפז. יורם).

מה הופך בית ספר למצטיין? מחקר חדש מגלה שבתי ספר מצטיינים בורכו במנהל בעל מעוף ותעוזה לפתח רעיונות חדשים. ארבע מנהלות מתארות את הדרך שעשו עד להפיכת בית הספר למצטיין. מתברר שלא חייבים מורים בעלי תואר שלישי, מבחני כניסה לתלמידים ותשלומי הורים גבוהים כדי להפוך לבית ספר מצוין. גם בית ספר שכונתי רגיל למדי יכול להפוך לבית ספר מצטיין, שתלמידיו מגיעים להישגים גבוהים ונהנים להגיע אליו מדי בוקר, ושהמורים שעובדים בו משקיעים ומרגישים שייכות ותחושת ערך. המפתח לתהליך המוביל להצטיינות נמצא כנראה אצל דמות אחת מרכזית בבית הספר – המנהל. זו אחת המסקנות העולות ממחקר שערכו ד"ר יעל פישר, חוקרת במכון הנרייטה סאלד ומרצה במכללה האקדמית לחינוך אחווה, וד"ר רויטל היימן.

במאמר קצר זה מנסה ד"ר יזהר אופלטקה לבחון מחדש את הקריאות לאימוץ מנהיגות חינוכית מנקודת המבט של גישת שלבי הקריירה. גישה זו מניחה שהתפתחותו של העובד היא תהליך מתמשך שבו הוא עובר כל שנים מספר לשלב קריירה אחר, המאופיין בנושאים ייחודיים לו, במשימות ובצרכים התפתחותיים (אופלטקה, 2007 ). במובן זה, הוא מעונין לעורר כאן דיון בדבר הצורך לבחון את המאפיינים של שלבי הקריירה של המנהל מול הדרישות התאורטיות והנורמטיביות המופנות אליו בשנים האחרונות. טענתו המרכזית היא, כי אימוץ מודלים של מנהיגות חינוכית תלוי רבות בשלב הקריירה שמצוי בו המנהל. קרי, מודל מנהיגות זה או אחר מתאים יותר לשלב קריירה מסוים ולא לאחר וכמובן לא לכלל שלבי הקריירה. כך על המנהל לאמץ מודל מנהיגות המתאים למאפיינים הייחודיים של שלב הקריירה שהוא מצוי בו ולהימנע מלהפעיל סגנון מנהיגות המנוגד למאפייני שלב זה. למשל, מודל המנהיגות הפדגוגית, שזכה לעדיפות רבה מצד קובעי מדיניות החינוך בארץ, נראה מתאים יותר למנהלים בשלב קריירה מתקדם למנהלים חדשים או ותיקים מאוד. לפיכך, יש להפנות ציפיות בכיוון מודל זה למנהלים המצויים בתפקידם לפחות ארבע-חמש שנים ולא אל מנהלים שזה עתה התיישבו לראשונה על כיסא המנהל ( יזהר אופלטקה ).