מחקר זה מנסה לבדוק את השפעת תכנית "אקדמיה-כיתה", תכנית חדשה בהכשרת מורים, על התפתחותם המקצועית של הסטודנטים, מנקודת מבטם. המחקר בוחן את ההשפעה של תכנית ההכשרה החדשה על יחסי הסטודנטים עם המורים המכשירים, המדריכים הפדגוגים ותלמידי בית הספר. אוכלוסיית המחקר הינה 32 סטודנטים שנה ג' הלומדים במכללת סכנין המתנסים שלושה ימים בשבוע בבתי ספר סמוכים (Assadi, Nabil; Murad, Tareq, 2017).

במאמר קצר זה אבקש להצביע על מורכבותה האתית של מלאכת ההדרכה הפדגוגית. מחשבות אלו מבוססות על התנסותי כמורה וכמדריך פדגוגי במסלול היסודי שבמכללת דוד ילין בירושלים. טענתי היא כי אופייה המיוחד, המקצועי והאנושי של מלאכת ההדרכה הפדגוגית מזמֵן טשטוש מובנה של קווי תיחום פדגוגיים; טשטוש זה נושא בחובו אתגרים מקצועיים ואתיים לא פשוטים (אבל גם הזדמנויות בלתי-מבוטלות). תחילה אבקש לסמן את גבולותיה המטושטשים של מלאכת ההדרכה הפדגוגית ואחר כך אתייחס בקצרה לפוטנציאל הנגזר מטשטוש זה (בועז צבר).

הניסיון המקצועי בעבר ובהווה של מורי מורים משפיע על הדרכים שבהן הם תופסים את מהות הידע החשוב הנדרש למורה מורים, את הבעיות המרכזיות בהוראה בבית הספר היסודי, את מוקד תפקידם בהכשרת מורי העתיד ואת האמונות והערכים האישיים שלהם. בניסיון מקצועי הכוונה למורי מורים אקדמיים שלא לימדו מעולם בבי"ס, מורי מורים שהם מורים מאמנים, מורי מורים דואליים (מורי מורים שלימדו בבי"ס טרם עיסוקם בהכשרת מורים) ומדריכים פדגוגיים. להבנת הזהות המקצועית של מורי המורים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתפיסות אלה יש השפעה על דרכי הכשרת המורים ותוכניות ההכשרה, הקשר בין מוסד ההכשרה לבין בית הספר ועוד (Periera, F., Lopes, A., & Marta, M).

השינויים אשר מתחוללים בשנים האחרונות במערכת ההשכלה הגבוהה בארץ ובעולם מציבים במרכז השיח האקדמי את סוגיית מקומו של המחקר במכללות לחינוך. אף שקובעי המדיניות מייחסים חשיבות לפעילות המחקר במכללות, בפועל הפעילות הזו מועטה. נוסף על כך נשמעות טענות בדבר אי-התאמתו של המחקר ל'זהות הליבה' של מורי מורים – מעשה ההוראה. על מנת לבחון כיצד ה'חוקר' יכול להיות חלק קוהרנטי מזהותו של מורה המורים ולשקף את מהותו, נעשה במחקר שימוש במתודולוגיה המשלבת בין שיטות מחקר כמותיות לשיטות מחקר איכותניות (mixed methods) כדי לאפיין את זהותו של 'מורה מורים חוקר' (התכונות המיוחסות לו והפעילויות המצופות ממנו) בעיני מורי המורים. כמו כן נבדק אם יש הבדלים בין בעלי תפקידים במכללה לחינוך בתפיסת זהותו של 'מורה מורים חוקר' זה (אסנת רובין, רינה צדיק).

המאמר מציג מחקר עצמי של מדריכה פדגוגית בהכשרת מורים שהתנהל במשך חמש שנים ובו ניתחה החוקרת תהליך של פיתוח שיחות משוב עם מתכשרים בעקבות שיעור. לדעתה, חקר פרקטיקות השיח של מדריכים פדגוגיים עם מתכשרים להוראה חשוב שכן הן מתווכות בין המתכשר לבין מעשה ההוראה, ומקדמות יכולות רפלקטיביות ומומחיות בהוראה מסגלת (Elizabeth Soslau).

מטרת המאמר הייתה להצביע על תצפית משותפת ושיח במשולש ההדרכה (להלן, JOTD*), בין מתכשרים, מדריכים פדגוגים וחונכים במסגרת ההתנסות המעשית ככלי לקידום התפתחות מקצועית וכאמצעי לקידום שותפויות איכותיות בין מוסדות ההכשרה לבתי הספר. שאלות המחקר היו: א) כיצד רואים השותפים את התנסויות ה-JOTD* במהלך ההתנסות המעשית? ב) כיצד עשויה פעילות זו לתרום לשותפות בין ביה"ס לבין מוסד הכשרה? (Mtika, P., Robson, D., & Fitzpatrick, R).

מאמר זה מתאר תהליך של שינוי במודל ההדרכה הפדגוגית שעבר צוות מדריכים פדגוגיים (מד"פים) במכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל – חיפה, ואת אופן ביצועו הלכה למעשה. במכללה התקיים עד לשנת הלימודים 2010-2009 דגם התנסות בהוראה שהיה מבוסס על "המודל המסורתי", לפיו המד"פ אחראי להדרכת הסטודנט, להערכתו ולהתקדמותו בסיועו של המורה המאמן. במודל זה המיקוד הוא בסטודנט ובזיקה לכיתה שבה הוא מתנסה (סלמאן עליאן, אלכסנדרה דניאל-סעד ).

אחד המאפיינים של עבודת המורה בעבר, אך גם היום, הוא בדידותו של המורה מאחורי דלת הכיתה. מטרת הפרק היא לבחון אם פתיחת דלת הכיתה באמצעות השימוש בתקשוב יכולה לגרום לשינוי במאפייני עבודת המורה ובדרכי הלמידה של הסטודנטים הצעירים. בפתיחת הדלת בעזרת התקשוב מתכוון המחבר, ד"ר יצחק קורן ז"ל, לשני דברים שאינם שונים אלא מכילים זה את זה. האחד נוגע לפתיחת הלמידה לחיים בעולם שמחוץ לארבעת הקירות (להביא את החיים, את המציאות, לכיתה או לצאת מן הכיתה אליהם); האחר נוגע לפתיחת הדלת ללמידה ועבודה שיתופית, כלומר לבנייה של קהיליית למידה ( יצחק קורן) .

למדריך הפדגוגי תפקיד מרכזי ומשמעותי בבניית קבוצת ההדרכה ובגיבושה כקבוצה לימודית וחברתית. במהלך ההתנסויות של המחברת בהוראה בסביבה המתוקשבת ניסתה להתמודד עם חיפוש אחר דרכים שונות שנועדו לעודד את פרחי ההוראה להשתתף באופן פעיל בפורום המתוקשב כסביבת למידה שיתופית. בתיאור התהליך היא מעלה שאלות, כגון מהו הערך המוסף של התקשוב להדרכה פדגוגית? האם יש מקום לסביבה מתוקשבת בנוסף למפגשים פנים אל פנים בסדנאות? מהו מקום המדריך הפדגוגי בדיאלוג: עם מי אני מדבר? כמה לדבר? איך לדבר?עבודתה של מורה, ובמיוחד של גננת, מאופיינת בבדידות בשדה הפעולה שלה והזדקקות לתמיכה וללמידת עמיתים. ההתפתחות המקצועית, בראייה עתידית, תלויה במידה רבה ביכולתה ליצור קשרים הן בהשתלמויות והן דרך הרשת האינטרנטית. ההתנסות של פרחי הוראה בסביבת למידה מתוקשבת במהלך לימודיהם מהווה מודל עתידי לקבלת מענה בתחום הפיתוח המקצועי ( תרצה לוין) .

שלי פטאל מתארת במאמרה תפיסת הכשרה המבוססת על שיתוף פעולה בין המכללה לבין השדה החינוכי בהתאם למודל ה-PDS – Professional development school . המחברת מדגימה את יישומו של מודל ההכשרה באמצעות הדרכה וליווי של סטודנטיות לחינוך מיוחד בעת כניסתן לגני ילדים . המודל מתאר דיאלוג שנבנה על בסיס שיווני של הגדרת צרכים מקצועיים ואישיים ( של סטודנטים ושל גננות העובדות בשדה) . דיאלוג המתקיים בין שותפים אשר משלימים זה את זה מתוך יחסים של כבוד ואמון הדדי. "השתנתה והתרחבה תפיסת התפקיד שלי כמדריכה פדגוגית המחויבות בעיקר לתהליך התפתחות המקצועית והאישית של הסטודנטית . מצאתי את עצמי מובילה צוות רחב יותר, חברה בקהילות לומדות ואחראית יחד הסטודנטיות להשגת מטרות הגן."

רחל שגב-טל בוחנת את ערכם של הסיפורים האישיים בתהליך הלמידה אשר מלווה את ההכשרה להוראה. לכאורה, הסיפורים האישיים אינם קשורים לעיסוק בלמידה ובהוראה. ברם כאשר אלו "מתפרצים" ( או "זורמים" בלשון המחברת ) לתהליך ההדרכה, מתעורר הצורך במציאת האיזון ההולם בין החלק האישי לבין החלק המקצועי, תוך כדי מתן דוגמאות והצגת לבטיה כמדריכה פדגוגית באמצעות שזירת קטעים של "מחשבות בשולי הכתיבה". שגב-טל מצליחה לשכנע אותנו ביתרונות שילובו של הסיפור האישי בשיעור. גם בכתיבה זו מורגש הצורך של המדריכה לחלוק עם הקורא פרקטיקה ולהמשיג מודל של שימוש בסיפורים אישיים בשיחה, בכתיבה או בפעילות קבוצתית אחרת.

דבורה גסר וציפי זלקוביץ מביאות במאמרן ( בתוך: אסתר יוגב, רות זוזובסקי (עורכות) . הדרכה במבט חוקר, מכללת סמינר הקיבוצים ומכון מופ"ת , 2011 ) את סיפורו של סגל ההדרכה הפדגוגית במסלול להכשרת מורים לבית הספר היסודי במכללת סמינר הקיבוצים. הסיפור נפרס לאורך ציר זמן של כעשר שנים . המדריכות הפדגוגיות במסלול זה מבצעות מחקר פעולה כחלק מהתכנית להכשרת מורים להוראה . המאמר מתאר את השנה הראשונה בעיצוב תהליך השינוי בדפוסי ההדרכה של המסלול, את התפתחותן של המדריכות הפדגוגיות המובילות את החידוש ואת האופן שבו חוו הקוראות את השינוי.

במאמר שלהלן מבקשים בועז צבר וסמדר גלילי לדון בהתלבטות המלווה את עבודתנו ואת עבודתם של מדריכים פדגוגים עמיתים במוסדות להכשרת מורים. התלבטות זו באה לידי ביטוי בקושי הניצב בפני מדריכים פדגוגים לשלב בהצלחה בין ממדיה הסובייקטיביים של מלאכת ההדרכה הפדגוגית לבין ממדיה האובייקטיביים. "קושי זה, כך נבקש לטעון, פוגע באפשרות לגבש קווי יסוד אידיאולוגיים שיוכלו להנחות את יחסם ואת התנהלותם של מדריכים אל מול תלמידיהם, ובסופו של דבר הוא פוגע באיכות ההכשרה. להלן נציג את מורכבותה של הדילמה ואת השלכותיה. בהמשך לכך נציע קריטריון לפתרונה (באמצעות המושג "ניסיון" שטבע דיואי) ונציג מקרה בוחן מעניין שבו נעשה שימוש בקריטריון זה במסגרת עבודתנו".

תפיסות התפקיד של המדריכה הפדגוגית רבות ושונות. עמימות זו מדגישה את חשיבותה של תחושת המסוגלות המקצועית של המדריכות. המחקר הנוכחי בדק מה נחשב בעיני מדריכות פדגוגיות לגורמים המשפיעים על תחושת המסוגלות המקצועית שלהן. כלי המחקר היה ראיונות עומק פתוחים עם עשר מדריכות פדגוגיות ותיקות משלוש מכללות שונות וממסלולים שונים. הממצא המרכזי הוא התנאי ההכרחי בעיניהן לתפקודן היעיל – לפעולמתוך חוויית חופש ואוטונומיה. החופש מאפשר לכל אחת ללמד מתוך הערכים המנחים אותה ובהתאם ל"אני מאמין" אישי ומקצועי שפיתחה. החופש דורש ממנה במהלך שנות התפקיד להיות במצב מתמיד, תובעני אך מספק, של חיפוש. ממצאי המחקר מלמדים על החופש האקדמי כתנאי יסוד לתחושת היכולת של המדריכות לתפקד ביעילות ובהנאה ( קס, אפרת ).

המחקר מדווח על התנסויות של מדריכים פדגוגיים ברפלקציה ביקורתית על עבודתם, ועל ההשפעה שיש לכך על הזדמנויות הלמידה הניתנות לסטודנטים בתוכנית ההכשרה. הממצאים כוללים: א. הבנה שרפלקציה ביקורתית נבנית בקרב המתכשרים להוראה לאורך זמן תוך שהם נחשפים לעבודת המדריך הפדגוגי; ב. דיגום, הדרכה והסבר של החשיבות של רפלקציה ביקורתית בהוראה באמצעות המדריך עוזרת למועמדים להוראה לפתח רפלקציה ביקורתית והבנות; ג. פיתוח רפלקציה ביקורתית בעבודתם האישית והמשותפת היא עניין שמתפתח לאורך זמן בקרב שני הצדדים. (Bates, A, Ramirez, L., & Drits, D.)

בעבודה זו נעשה ניסיון לזהות גורמים הקשורים להבדלים ולשונות בתפיסת תפקיד ההדרכה בקרב אוכלוסיות מדריכים פדגוגיים באמצעות המודל הטריאדי של סגנונות הקיום "להיות", " שיהיה לי", "לעשות" שפיתח רנד (Rand, 1993) על בסיס משנתו הפילוסופית של פרום (Fromm , 1976 ). מטרת המחקר הייתה לבדוק ולזהות את מהות הזיקה הקיימת בין כל מרכיבי ההדרכה לבין סגנונות הקיום במטרה לאתר את סגנון הקיום התורם ביותר לתפיסת תפקיד ההדרכה הפדגוגית. הנחת היסוד היא כי שלושת הסגנונות משולבים יחדיו במבנה אישיותו של היחיד, אך סגנון אחד דומיננטי יותר מאחרים, והוא שמתווה את הדפוס הסגנוני של היחיד ואת התנהגותו. הממצאים תומכים בהנחה שלצורך קיום הדרכה פדגוגית יעילה יש צורך בשלושת סגנונות הקיום. סגנון הקיום " להיות נמצא מנבא בעל תרומה ייחודית בה בהשוואה ליתר הסגנונות בהסבר מרכיב הסיוע וההעצמה, מרכיב ההוראה ומרכיב התיווך ( יפה בר-זיו).

מדריכות פדגוגיות הן הדמויות המשמעותיות ביותר בתהליך ההכשרה של סטודנטים להוראה. עם זאת, קיימת עמימות רבה לגביהן. עמימות זו באה לידי ביטוי באופנים רבים, ונזכיר כאן רק כמה מהם: ריבוי ההגדרות לתפקיד והשונות ביניהן, העובדה שאין תבחינים ברורים ואחידים באשר למי יכולה להתקבל לתפקיד ומהו מסלול ההכשרה הנדרש ממנה. מה חייבת המדריכה לעשות במסגרת תפקידה, וכן אילו תכנים היא מחויבת ללמד ובאילו דרכים עליה להדריך את המתכשרים להוראה. האם העמימות הזו טובה? או שאולי היא פוגעת במילוי התפקיד? האם וכיצד החופש שניתן למדריכה הפדגוגית קשור לתחושת המסוגלות המקצועית שלה? נקודת המוצא של המחקר, שחלק מממצאיו יובאו במאמר הנוכחי, הייתה לבחון את מקורות תחושת המסוגלות המקצועית של מדריכות פדגוגיות. הספרות מלמדת, שאדם בעל תחושת מסוגלות גבוהה הוא אדם יעיל יותר, המשיג הישגים גבוהים יותר ולכן יש חשיבות רבה באיתור המקורות הבונים את תחושת המסוגלות שלו. עם זאת, מתברר כי בתחום ההדרכה הפדגוגית לא נחקרה שאלת מקורותיה של המסוגלות המקצועית. ממצאי המחקר מציעים התבוננות חדשה על שאלה זו בזיקה לתפקיד המדריכה הפדגוגית, והם מעלים למחשבה נוספת ולדיון מחודש את סוגיית החופש האקדמי בהקשר זה (אפרת קס).

מאמרו של ד"ר אשר שקדי דן תחילה בהתנסות המעשית ובחשיבותה בתהליך ההכשרה להוראה. לאחר מכן הוא מתאר בקצרה גישות שונות להדרכה פדגוגית. ד"ר אשר שקדי מציג במאמר חשוב זה שישה דפוסים של הדרכה פדגוגית בישראל ומתאר את מאפייניהם. לאחר הצגה זה מובא דיון משווה בדפוסים אלו וברכיביהם. דמותו של המדריך הפדגוגי נקבעת על פי התייחסותו לכל אחד מרכיבים אלו. בהנחה כי הדרכה הפדגוגית היא הנדבך המשמעותי ביותר בתהליך הכשרת המורים, מציע ד"ר אשר שקדי גישה אחרת , התנסותית –קונסטרוטיביסטית. גישה זו מדגישה כי ידע ההוראה הוא אישי-מקצועי , וכי הוא נבנה מתוך התנסות בהוראה בפועל. לדעתו של ד"ר אשר שקדי יש לגישה ההתנסותית- קונסטרוטיביסטית הסיכוי הגבוה ביותר לשפר ולייעל את מערכת ההכשרה. היא מעמידה קריטריונים ברורים יותר לתהליך ההכשרה בכלל וההדרכה הפדגוגית בפרט ולפיכך נראה כי היא עשויה להדגיש את ייחודה של ההדרכה הפדגוגית. בכוחה לקבוע קריטריונים לבחירת מדריכים פדגוגיים ולהכשרתם ולתרום תרומה משמעותית לשיפור מעמדם במוסדות להכשרת מורים ובעולם האקדמי בכלל, מעמד שכאמור הוא ירוד ללא הצדקה.מאמר זה מבוסס בחלקו על ממצאי מחקר שערך ד"ר אשר שקדי ,שבחן את דפוסי ההדרכה של מדריכים פדגוגיים במכללות לישראל (שקדי , 2005) . במסגרת המחקר רואיינו מדריכים פדגוגיים ונערכו תצפיות עליהם. דפוסי ההדרכה המוצגים במאמר זה גובשו מתוך ממצאי המחקר המקורי.