מדריכות פדגוגיות מכניסות שינוי: האומץ להתחיל לשנות, לפקפק , להמשיך לשנות ולהתיישב

דבורה גסר, ציפי זלקוביץ. " מדריכות פדגוגיות מכניסות שינוי: האומץ להתחיל לשנות, לפקפק, להמשיך לשנות ולהתיישב" בתוך: אסתר יוגב, רות זוזובסקי (עורכות). הדרכה במבט חוקר, מכללת סמינר הקיבוצים ומכון מופ"ת , 2011.

דבורה גסר וציפי זלקוביץ מביאות במאמרן את סיפורו של סגל ההדרכה הפדגוגית במסלול להכשרת מורים לבית הספר היסודי במכללת סמינר הקיבוצים. הסיפור נפרס לאורך ציר זמן של כעשר שנים . המדריכות הפדגוגיות במסלול זה מבצעות מחקר פעולה כחלק מהתכנית להכשרת מורים להוראה . המאמר מתאר את השנה הראשונה בעיצוב תהליך השינוי בדפוסי ההדרכה של המסלול, את התפתחותן של המדריכות הפדגוגיות המובילות את החידוש ואת האופן שבו חוו הקוראות את השינוי.

כותבות דבורה גסר וציפי זלקוביץ במאמרן מאיר העיניים : " נוסף על השינויים בתכנית ההכשרה נערך שינוי מבני משמעותי בעבודה המעשית. לשינוי הזה היו שתי מטרות: א. בניית התנסות מעשית בבית הספר שתאפשר הפעלה ויישום של מחקר פעולה במידה מרבית. ב. בניית ראייה מערכתית כוללנית של עבודת ההוראה, של התהליכים המתרחשים בכיתה ושל הסביבה הלימודית אשר מקיפה את התלמיד."

עיקרו של השינוי היה יצירת רצף של התנסות בכיתה בבית הספר, התנסות שנמשכה חודשיים וחצי בקירוב. עקב כך העבודה המעשית הסתיימה מוקדם יותר, מעט אחרי פסח, אולם השהייה הרצופה בכיתת התנסות ( ארבעה ימים רציפים לפחות) נתנה הזדמנות לסטודנטיות ללמוד יותר על התלמידים בכיתה, על השפעת ההתערבות שהן הפעילו ועל עצמן כמורות. זו הייתה התנסות שהיה בה הרבה מן העצמאות , אבל היא כללה את רשת הביטחון שנתנו המורה המאמנת והמדריכה הפדגוגית" .

לסיכום כותבות דבורה גסר וציפי זלקוביץ: " המאמר הזה מתאר את השנה הראשונה במחקר מקיף שנמשך שמונה שנים ( 1999-2006) . לאחר שמונה שנים אפשר לומר את הדברים הבאים:

"הכנסת מחקר הפעולה לתכנית ההכשרה יצרה טלטלה עזה בקרב המדריכות הפדגוגיות . הן נדרשו לבדוק את תכנית ההכשרה של הסטודנטיות , כמו גם את השקפת עולמן החינוכית בנושא משמעותו של מחקר פעולה לסטודנטיות ולהכשרת מורים. היה עליהן להתנסות בתהליך של למידת תחום חדש בהדרכה פדגוגית, ליישם את הלמידה שלהן להנחיית הסטודנטיות ולהתמודד עם כל הכרוך בתהליכי שינוי- מהתנגדויות וחרדה ועד לאימוץ השינוי. מחקר הפעולה חייב אותן לבחון את העשייה הקודמת של עמיתותיהן להדרכה ולהתמודד עם שאלות קשות ( דוגמת " עד כמה אני יכולה לסמוך על עצמי ועל המדריכות האחרות" ). מחקר הפעולה העלה שאלות מורכבות שעניינן ראיית המדריכות את עצמן כמרצות , כיודעות , כתומכות וכחברות בצוות".

הסיטואציה ההתחלתית של הכנסת מחקר פעולה לתכנית ההדרכה אפשרה לחלק מהמדריכות לא להצטרף לעשייה בשלביה הראשונים. עם השנים, לאחר שמחקר הפעולה היה לחלק מתכנית ההדרכה במסלול ואפילו לסימן ההיכר שלו" , נדרשו המדריכות לקחת חלק בתהליך הלמידה, ההוראה וההנחיה של מחקר פעולה. הייתה זו מעין הצהרה שאמרה : "מי שבמסלול , במחקר פעולה" . לא נשארו "פתחי מילוט" גם לאותן אלו שפקפקו בחשיבות של מחקר פעולה.

כותבות דבורה גסר וציפי זלקוביץ : "במהלך כתיבת פרק זה התחזקנו בדעתנו על אודות החשיבות של המחקר, כיוון שנוכחנו כי בראיונות עם המדריכות נחשפו הקשיים האמיתיים והדילמות אשר ליוו את המדריכות בעת התהליך. הדבר אפשר לנו לגלות אמפתיה וסבלנות ולהתמודד עם מגוון קשיים – בעיות , ביקורת , כעסים , התנגדויות , ספקנות ודילמות. השאלות שהעלו המדריכות היו אמיתיות. לא פעם היו אלו גם השאלות שלנו , ולא תמיד התאפשר לפתור אותן. תהליך המחקר והכתיבה גם הפך אותנו שותפות לרגעי ההצלחות , הגאווה וההעצמה של המדריכות".